"הפומביות הישראלית לא מאפשרת לי לשנוא את נעמי שמר כמו שצריך"

ב־26 ביוני 2004, יום שבת, חמש לפנות בוקר, התעוררתי מצלצול של טלפון. הייתי אז עורך מדור התרבות של האתר NRG (שהיה עוד שווה משהו בזמנו); בחור צעיר שעשה את צעדיו הראשונים בעולם העיתונות האינטרנטית (כמה חודשים אחר כך פרשתי מתפקידי). על הקו היה אחד העורכים בדסק החדשות של האתר. 

״הלו? ניסן? אתה שומע?״. ״כן אני שומע״, עניתי בקושי. בדיוק חזרתי שעתיים קודם לכן ממסיבה באיזה מועדון. הייתי עדיין קצת שיכור. התפוצץ לי הראש. ״נעמי שמר מתה״, הכריז עורך החדשות. ״נו, אז מה אתה רוצה שאני אעשה?״, עניתי. ״אתה עורך התרבות?״, שאל אותי עורך החדשות. ״כן״, אישרתי. ״אז זה נמצא בתחום שלך. נעמי שמר מתה, אני אומר לך״. ״אוקיי, אוקיי, הבנתי שהיא מתה. תן לי לחזור לישון״, ביקשתי ממנו, ״אני מת מעייפות״. ״תעשה מה שאתה רוצה״, אמר עורך החדשות, ״רק שתדע שצריך להעלות על זה ידיעה לאתר״. שתקתי. ״אתה שומע אותי?״, שאל עורך החדשות. ״אני שומע אותך. אל תדאג. אני מטפל בזה״, אמרתי לו. סגרתי את הטלפון וחזרתי לישון. 

שוב צלצול טלפון. אני לא מבין מה קורה. מה רוצים ממני לעזאזל? על הקו עורך החדשות מהדסק. לא העורך ההוא. עורך אחר. ״תגיד לי, אתה השתגעת?״, הוא שאל אותי. ״אני השתגעתי? אתם השתגעתם. תפסיקו להתקשר אליי. אתם לא נותנים לי לישון״, אמרתי לו. ״איך אתה יכול לישון בשעה כזאת?״. ״מה השעה?״. ״12 בצהריים״. ״נו? זו שעה לגמרי סבירה לישון בה ביום שבת״. ״אבל נעמי שמר מתה״, אמר עורך החדשות. ״הבנתי שנעמי שמר מתה״, אמרתי לו, ״וכמו שכבר הסברתי לכם כשהתקשרתם לפני חמש שעות – אני אטפל בזה ברגע שאתעורר״. ״תגיד לי״, נזף בי עורך החדשות, ״אתה דפוק? אתה לא מבין מה קורה פה? זה אינטרנט. כנס שנייה ל־ynet״. נכנסתי ל־ynet. חשכו עיניי. הידיעה הראשית באתר, באותיות ענקיות: ״נעמי שמר הלכה לעולמה, 1930־2004. שמר, זוכת פרס ישראל שכתבה והלחינה מאות שירים שהפכו לאבני דרך בפזמונאות הישראלית, הייתה בת 74 במותה״. נכנסתי לאתר של “הארץ" – ידיעה ראשית: “נעמי שמר הלכה לעולמה". בוואלה! כנ״ל. וב־NRG? אף מילה. שום כלום. אוי ואבוי לי. 

״חכה רגע״, הודיע לי עורך החדשות, ״אמנון דנקנר רוצה לדבר איתך. אני מעביר לך אותו״. עכשיו באמת הסתבכתי. דנקנר היה אז עורך “מעריב" והעורך האחראי של האתר. הוא היה בעיצומו של הטריפ הלאומני שלו. 

״הלו? שור?״, קולו הרועם של דנקנר חרך לי את האוזן. ״כן. מה המצב?״, עניתי. ״מה המצב? המצב הוא כזה: כל התקשורת מתעסקת בנעמי שמר ורק באתר שלנו אין אף מילה עליה. זה נראה לך הגיוני?״. “פשוט חשבתי…״. ״מה, מה חשבת?״, קטע אותי דנקנר. ״חשבתי שזה יכול לחכות למתי שאתעורר. אתה יודע, זאת בסך הכל נעמי שמר״, הסברתי לו. ״בסך הכל נעמי שמר?!״, זעם דנקנר, ״תתבייש! זאת הפזמונאית הלאומית שלנו! היא כתבה את ׳ירושלים של זהב׳!״. ״בסדר, בסדר״, ניסיתי להרגיע אותו. ״אל תגיד לי בסדר. תזיז את התחת עכשיו ותכתוב את הידיעה על המוות שלה״. דנקנר ניתק את הטלפון. נכנסתי לידיעה שכתבו ב־ynet ועשיתי לה קופי פייסט. חזרתי לישון. 

עבר עשור מאז שנעמי שמר מתה. מאז גילינו שהלחן של השיר הכי קנוני שלה נגנב משיר עם בסקי. שהיא הייתה ימנית קיצונית. ושארץ ישראל הישנה והטובה איננה עוד. בשבוע שעבר נודע כי שמר לא נכללה ב״לקסיקון לסופרים ישראלים״ שמקיף את הספרות שנוצרה בישראל משנת 1948 עד 2013, ופרצה סערה זוטא בעולם התרבות. מדהים שהמדינה הזאת עדיין עובדת לפי קטגוריות בולשביקיות – מי כן, מי לא, מי ראוי, מי לא ראוי. מצדי שהשירים של שמר ייכנסו גם ללקסיקון החקלאים. את רובם אני ממילא לא מחבב. השירים שלה מעוררים בי התנגדות אוטומטית לא רק בגלל הקונטקסט העכשווי הבעייתי והמטען האידיאולוגי שלהם – פולקלור לאומני במסווה של חילוניות תל אביבית. סמל לקהות חושים וסנטימנטליזם, אלא גם בגלל המוזיקה עצמה: שילוב בלתי סביר של מלודיות רוסיות כוחניות והשפעות רופסות של פופ ביטלסי מתקתק שנדבק לך למוח כמו צו גיוס. כל השירים שלה נשמעים היום כמו ניגונים של מארש ציוני בדרך לאבדון. 

אז אני לא סובל את נעמי שמר, והדבר הכי גרוע בפומביות הישראלית הוא שאתה אפילו לא יכול לשנוא כמו שצריך. זוהי אחת הזכויות הבסיסיות שיש לו לאדם התרבותי. לשנוא, בלי להוסיף מילה מיותרת. שנאה היא נשק אינטואיטיבי נגד ההגמוניה השלטת. היא לא נמצאת בתחום של הרציונליזציה המנומקת. היא ברורה כשמש. כשפאבליק אנמי שרו ב״Fight the Power״ את המשפט (בתרגום חופשי): ״אלביס היה גיבור עבור רוב האנשים, אבל אף פעם לא שמתי עליו זין/ חתיכת שמוק גזען/ כוס אימא שלו ושל ג׳ון וויין״, הם לא היו צריכים לפרש את עצמם. הזעקה דיברה בעד עצמה. הקללות הבוטות האלה הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות אמריקאית שמנסה להשתחרר מהעבר הלבן והגזעני שלה. בישראל כבר היו מסבירים לפאבליק אנמי שהם שחורים מדי, מזרחים מדי, לא תרבותיים ולא מנומסים, ומי הם שידברו על אלביס ועל נעמי שמר.

חזרתי לישון.