לא מתנצל: הציפייה ממוסלמים לגנות טרור היא מגוחכת, מכלילה ומעליבה

הזכות הבסיסית כל כך, לסתום את הפה, כבר לא יכולה להיתפס כפשוטה – לפעמים אין מה לומר. לעתים לא נותר לאדם אלא לעמוד דומם מול מציאות מחורבנת, להרכין את הראש או לא, ולשתוק. לשתוק על מעשים שלא נעשו בשמו או מטעמו, ועדיין מצופה ממנו להשמיע קולות גינוי וחרטה, כאילו הוא הדובר של הדת, של הלאום או של כל שיוך שעמו הוא מזוהה.

הפעם היו אלה המוסלמים בצרפת שנדרשו לגנות במעין דחיקה פסיבית לעבר התנצלות, שהרי שתיקה תתפרש מיד כעידוד, כהזדהות או כהסכמה. בלי קשר למצבה של האוכלוסייה הזו, שיעורה בחברה או מידת התערותה בה, הציפייה הקולקטיבית להתנצלות שקולה לחשד אוטומטי שלא יוסר עד שהחשוד יכחיש.

חרטה והתנצלות חשובות לתפקודה של חברה מוסרית, אבל אלה צריכות להיעשות על ידי הגורמים שאחראים לפעולות הדורשות התנצלות (וכשמדובר במעשים נתעבים ממש, אל תבואו עם ציפיות) – לא דרך צינורות עוקפים שהקשר בינם לבין המקור הוא מעורפל או סתם גזעני. יותר מכך, הן צריכות להישמע מכיוונם של אלה המחזיקים בעמדות של כוח, של שלטון ושל השפעה – לא מכיוונם של קורבנות פוטנציאליים שנאלצים למהר ולהאשים את עצמם לפני שמישהו אחר יעשה זאת.

הציפייה ממוסלמים לגנות טרור (וההתרגשות כשגינויים כאלה מגיעים, חפשו ברשת NotInMyName#) היא מגוחכת, מכלילה ואף מעליבה. היא מגיעה לרוב מקרב גורמים שמרניים שמפזזים על הדם – הרי ביחס לרווח העצום שמצית עבורם לגיטימציה אקטואלית לאג׳נדה זוועתית, כמה הרוגים הם משהו שאפשר להירדם איתו בשקט. על אותו משקל, אין סיבה לצפות מפוליטיקאים מהימין שיגנו פעולות תג מחיר של נערי גבעות, ולאותם פוליטיקאים אין זכות לרדוף חברי כנסת ערבים במטרה לסחוט התנצלות או משהו בעל ערך רב יותר – פליטת פה למשל.

מנהיגים שמלבים אלימות, דחיקה לשוליים וגזענות סמויה ושיטתית (אם הם עומדים בראש מדינה, בראש מוסד או בראש התארגנות אחרת) למטרות רווח פוליטי, הם אלה שצריך לנפנף מול הפרצוף שלהם ״לא בשמנו״, לא משנה אם אתם שרלי, יהודים, אחמד או נוצרים. אפשר גם סתם להיות בני אדם.

ועוד משהו: קריקטורות הנביא מוחמד של "שרלי הבדו" ראויות להפוך נושא למחלוקת לא משום שהן פוגעות בסמל – הייתי רוצה שמוסלמים לא יתרגשו מהן בדיוק כפי שאני מייחל ליום שבו ישראלים לא יתחרפנו כשמישהי מחרבנת על דגל או לוקחת ספר תנ״ך לשירותים – הבעיה היא שהן פשוט וולגריות, סתמיות וסטריאוטיפיות. אין שום הבדל בינן לבין, למשל, קומדיה מדוברת ומעוררת סערה (ומתקפה וירטואלית) כמו "ראיון סוף" שסובלת בדיוק מאותם תסמינים – העלבת לאום או ציבור שלם. יצירות בינוניות הן לא סיבה לרצח, צנזורה או כל סוג של ענישה – המקסימום שאפשר לעשות הוא לאחל לעומדים מאחוריהן למות מבפנים.