השבוע, לראשונה, גיליתי שיש לי מבטא רוסי

עד גיל מסוים, המחמאה שהכי אהבתי היא “אתה לא נראה/נשמע רוסי", כאילו התרחקות - מבחירה או לא - מהשורשים שלך מעידה על התפתחות. הטור של אלכס פולונסקי

פוסטר סובייטי
פוסטר סובייטי
9 בדצמבר 2015

״תגיד, נולדת פה? מאיפה אתה?״, שאל אותי שגיא, נהג מונית לא מאוד נעים, בעשור החמישי לחייו, שהסיע אותי לעבודה. את שלוש הדקות הראשונות של הנסיעה העברנו כשאני מנסה להסביר לאיזה רחוב אני צריך להגיע. “המרד" (“המאוד?!", הוא שואל), “מרד" (“מאוד?"), ״לא, מרד (“מאוד!״), ״מ"ם, רי"ש, דל"ת", ניסיתי כשאני כבר חסר סבלנות. הוא עדיין לא הבין, או ליתר דיוק – אני לא הובנתי. מצדי שייסע פריסטייל עוד דקה־שתיים ואני פשוט ארד ואמשיך ברגל.

אבל לא, גם ככה אני כבר כמעט מאחר לישיבה. “כמו מרד המכבים", אני מנסה שוב, הפעם מלווה ברפרנס. “נו, אז תגיד יהודה מכבי. חכה, אני מכניס לאפליקציה". “לא לא, מ־ר־ד", אני עדיין מנסה, “כמו מ־ר־ד החשמונאים". הוא מבולבל: “אבל אנחנו בכיוון ההפוך מחשמונאים, זה דקה מאיפה שאספתי אותך". בשלב הזה האיחור שלי הוא כבר עובדה מוגמרת. “הרחוב שמקביל לקויפמן", אמרתי בייאוש, בלי שיש לי מושג מה ייצא מזה ואיפה אמצא את עצמי. “אה־האאאא!", הוא שאג, “המרד! נו, אז תגיד המרד". “כן, אני מפה". אמנם לא נולדתי פה, אבל מאיפה נראה לו שאני? לא היה לי כוח להיכנס איתו לשיחה, הרגשתי קצת ניחוח של התגזענות שעלול לצוץ ונכנסתי למגננה. שנים שזה לא קרה לי. שקעתי בטלפון ושמעתי אותו ממלמל לעצמו: ״מאוד, מרד. מרד, מאוד. אני לא מבין״. בפעם הבאה אעלה לנסיעה עם פתק.

ערב קודם לכן היה טריגר קטן לכל העניין, עם שתי דקות של זמן מסך שקיבלתי בערוץ 10 במסגרת אחת מכתבות המגזין של המהדורה. “לא יכול להיות. זה הקול שלי? מה זה המבטא הכבד הזה? זה נשמע כאילו אני עומד על ירכתי מטוס אל על עם מעיל פרווה, לפחות סבתא אחת, סנדלים וגרביים", רטנתי לזוגתי, מרגיש שחייתי באיזשהו שקר שכולם שיתפו איתו פעולה. “אני הדבר הכי רוסי ששמעתי, בטח אחרי הצילומים אכלתי בורשט ולמדתי באולפן". היא אמרה שאני מגזים וצדקה בסך הכל. קצת ניפחתי, זה לא כל המבטא שלי, זו רק הרי״ש. בגיל 8 אפילו נפגשתי עם קלינאית תקשורת שאמרה לי לגרגררררר מים עד שאצליח לבטא רי"ש בצברית. זה לא עבד.

עד גיל מסוים, סביב תקופת הצבא כנראה, המחמאה שהכי אהבתי היא “אתה לא נראה/נשמע רוסי", כאילו התרחקות – מבחירה או לא – מהשורשים שלך מעידה על התפתחות. זה תהליך שעברו הרבה מהגרים ממזרח אירופה שמשתייכים לדור שלי: במשך חלקים מתקופת ההתבגרות שלהם הם היו צריכים לבחור – הדחקה כמעט מוחלטת של הרוסיוּת או התלכדות בתוכה, כמעט אף פעם לא שילוב בין השתיים. אני מקווה שהיום כבר לא עושים עניין ושכבר אין הרבה צעירים שנאלצים לאמץ או לזנוח זהות כלשהי רק כדי להשתלב.

כמעט הגענו ליעד, והטלפון של שגיא צלצל. הוא דחף אוזנייה וענה. “מתוקה, התעוררת כבר? אני אגיע מוקדם יותר היום, ניסע לאכול ואז נאסוף את הילדים". פאוזה של עשר שניות, היא בטח דיברה מהצד השני. “יש אצלי איזה נוסע", הוא המשיך, אבל הפעם ברוסית. אולי לא הכי תקנית אבל לגמרי ברורה, “חשבתי שהוא רוסי ורציתי שישמע איזה יפה לימדת אותי לדבר, אבל הוא בכלל מפה. התעצבן כששאלתי".