"לא ערבי מחמד"

בעיצומו של גל הטרור הנוכחי ותחת הכותרת "ערבים נגד טרור", התכנסו לפני כחודשיים כמה מפגינים מהציבור הערבי מחוץ לאוניברסיטת תל אביב ל"הפגנת כבוד וגאווה נגד קולות ההסתה הערביים". בין השלטים בעברית, שגינו את האלימות ואת התנהלותם של חברי הכנסת הערבים והביעו תמיכה במדינת ישראל, בלט שלט אחד שנכתב דווקא בערבית. על גבי השלט, שהחזיק סטודנט בשם עלי, נכתב "פלסטיני? אתה האויב שלי".

"אני די מתחרט על השלט, כי זה עשה יותר נזק מתועלת", מספר עלי. "אבל הרגשתי צורך לכתוב את זה. הרגשתי שאני צריך לתת מסר יותר תקיף כדי למשוך את המסרים שהיו בהפגנה לכיוון קצת אחר, כי הם היו מאוד מתנחמדים. אתה יודע, ערביי מחמד".

ולהגיד "פלסטיני? אתה האויב שלי" זה לא להיות ערבי מחמד?
"לא. להתנחמד בעיניי זה להגיד 'אני ערבי, וכן, טוב לי בישראל, אז לא אכפת לי מכלום ואין לי עמדות משלי, אני פשוט נחמד אליכם. אני כלב שלא נושך'. אני בא ואומר שאני כלב נושך", הוא צוחק. "אני לוחם, אבל לוחם בצד שלכם. כלומר הפלסטיני הוא האויב שלי בגלל שזו גם המלחמה שלי בתור ישראלי שמעריך את התרבות המערבית, ולא בגלל שאני רוצה להיות נחמד למישהו".

אז למה התחרטת?
"חצי התחרטתי, בגלל שהשלט דרש הסבר ולא סיפקתי אותו. אתה לא יכול לזרוק אמירה כזו לאוויר בלי לתת שום הסבר. אנשים שואלים 'מה זה אומר? אתה מתכוון שצריך לרצוח את כל הפלסטינים?'. אני בכלל התכוונתי שאם אתה מגדיר את עצמך כ'פלסטיני' – סיימנו עם זה. יש אויב לישראל, והאויב זה הפלסטיני, בגלל שהעם הפלסטיני מלכתחילה נוצר כקונטרה ל'יישות הציונית'. המשפחה המורחבת שלי ראתה את התמונות מההפגנה. אתה יודע, בצפון, הם כולם מגדירים את עצמם פלסטינים, כביכול. שמעתי מאח שלי שהם היו ממש מזועזעים. הם החליטו לנתק איתי את הקשר".

"כלב נושך". עלי עדי (צילום: שירי חבצלת)

עלי עדי (26) התחיל השנה לימודי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. הוא בן למשפחה ערבית מוסלמית מהכפר ריינה שבצפון, אך זמן קצר לפני שנולד התיישבו הוריו בכפר הבדואי שגב שלום הסמוך לבאר-שבע. "סבא וסבתא שלי ברחו ב-1948 ללבנון, שזה מסתדר עם הגרסה הציונית", הוא צוחק. "לקראת סוף המלחמה רצה שמועה שעומדים לסגור את הגבול ולא ניתן יהיה לחזור, והם יאבדו את כל האדמות שלהם. בהחלטה של רגע הם החליטו לחצות את הגבול בחזרה. האמת שזה סיפור פחות טראגי מכל סיפורי ה'נכבה' ששומעים בדרך כלל".

אבל יכולת לגור עכשיו בתוך מחנה פליטים בדרום לבנון.
"זהו, יש אנשים שמטיפים לי ואומרים 'מה היה קורה אם סבא וסבתא שלך היו נתקעים בלבנון, ועד היום הם היו פליטים, ואתה היית נולד במחנה פליטים?'. שואלים אותי איך אני מעז להיות בצד של ישראל אם הפגיעה הגדולה הייתה יכולה להיות עליי".

ומה אתה עונה להם?
"שלהיוולד במחנה פליטים זה נורא. אבל זו גם שאלה מטומטמת כי באופן תיאורטי הכל יכול להיות. תגיד תודה שלא נולדת בסומליה".

אז אתה פשוט מעדיף לא לחשוב על זה.
"לא, זה לא שאני מעדיף לא לחשוב על זה, פשוט אין מה להגיד על זה. אני אפילו יכול להסתכל על זה מהכיוון החיובי – מזל שסבא וסבתא שלי קיבלו את החלטת הרגע הזו לחזור למדינת ישראל. הם קיבלו את כל האדמות שלהם בחזרה, והנה יש לנו כאן חיים טובים. זה מזל גדול שנולדתי בישראל, זאת הזדמנות ענקית".

אם הכל כל כך טוב, איך זה שרבים בחברה הערבית לא חושבים כמוך?
"ערביי ישראל טוענים שהמדינה היא זו שדחתה אותם ופגעה בהם, לא נתנה להם הזדמנות להתערות בחברה ולא השקיעה בהם מספיק. התפתחה עוינות והציבור הערבי לא מרגיש חלק מהמדינה. יש בזה הגיון, אבל אנחנו לא ילדים קטנים. אתה לא יכול רק לבכות על משהו שקרה לך ולצפות שהכל יהיה בסדר בגלל שאתה צודק. אתה צריך להתאמץ ולעשות משהו לגבי זה, אחרת אתה זה שתפסיד בסוף".

בוא נדבר תכלס, מה צריך לעשות?
"ערביי ישראל צריכים להצהיר נאמנות למדינת ישראל באופן בלתי מסויג. ברור שיש על מה להיאבק, כמו שלמזרחים עדיין יש את המאבקים שלהם, וככה גם לתושבי הפריפריה, לחרדים ולדתיים הלאומיים. לכל המגזרים הללו יש טענות, אבל אף אחד לא בא ואומר 'בגלל שיש לי טענות אני שונא את המדינה והממשל הוא האויב שלי'. כואב לי על ערביי ישראל, כי לדעתי בטווח הארוך הם הנפגעים העיקריים מהמצב הביטחוני. אם הם בוחרים להיות אויבים ולהגדיר עצמם 'פלסטינים', שיילחמו עד הסוף. אבל הם לא יכולים לבוא בתלונות כשמשיבים מלחמה ומנצחים אותם. במשוואה הזו, לערבים יש יותר מה להפסיד לעומת ישראל, אבל גם יש להם יותר מה להרוויח אם הם יצטרפו למדינה. לכן אני מצפה מהם לעשות את הצעד הזה, ולא ממדינת ישראל".

יש שיאמרו שאתה בעצם מתכחש לזהות שלך.
"אני לא מבין מה זה אומר, אף פעם לא התכחשתי לכך שאני ערבי. זה פשוט לא מרכיב מרכזי בזהות שלי. אדם הוא הרבה דברים, ובעיניי הוא קודם כל הערכים שאותם הוא מאמץ. אני שם את הערכים שלי, את אורח החיים שלי, את הדברים שאני אוהב ואת העיסוקים שלי – לפני השפה שאני מדבר. אם אתה ערבי מצפים ממך להיראות באופן מסוים, לאהוב דברים מסוימים, לעשות דברים מסוימים, לחשוב דברים מסוימים ואפילו להצביע בבחירות באופן מסוים. זה מאוד גזעני בעיניי".

"למה אלוהים לא מרפא אותי?"
כבר שבע שנים שעלי מתגורר בתל אביב, אליה עבר בגיל 19. "אני רק מצטער על זה שלא יצאתי לעולם קודם לכן, כי 18 שנים מהחיים שלי התבזבזו בתוך בועה מנותקת מהעולם", הוא מספר. "גדלתי בבית סגור ואבא שלי רצה להעניק לנו חינוך חילוני. בגלל שגרנו בכפר בדואי הוא לא רצה שנתערבב עם הסביבה, ורוב הזמן היינו בתוך הבית. הייתי ילד מאוד מופנם ודי מנודה מבחינה חברתית. בגיל 16, אחרי שורה של דיכאונות, ובמיוחד על רקע הנטייה המינית שלי, הרגשתי שאולי הפתרון הוא להתקרב לדת ולקחתי צעד מאוד גדול בכיוון. הפכתי לאדם הכי דתי בכפר, אחרי השייח'ים – התפללתי חמש פעמים ביום, ולפעמים אפילו קמתי באמצע הלילה לתפילות רשות, צמתי ברמדאן והפסקתי לגלח את הזקן. גם קראתי על הדת בכל הזדמנות אפשרית. הדת הפכה להיות חלק מהותי מהחיים שלי ותפסה לי את המחשבה לאורך כל שעות היום".

איך הגעת דווקא לפיתרון כזה?
"עוד בתור ילד קטן האמנתי באלוהים, וחשבתי שאם אמות אני בטוח אלך לגיהינום. דוד שלי היה נוהג להסביר לי בפירוט מה קורה ביום הדין, וזה באמת הפחיד אותי. בגיל ההתבגרות ממש חייתי בפחד תמידי בגלל שלא שמרתי מצוות, והנטייה המינית תמיד ריחפה שם ואיימה עליי. התקווה שלי הייתה שההתקרבות לדת תעזור לי עם החריגות הזו, ואין יום שלא התפללתי לאלוהים וביקשתי שיעזור לי להיפטר ממנה".

"למה אלוהים לא מרפא אותי כששנינו מעוניינים בכך?". עלי עדי (צילום: שירי חבצלת)

כך זה נמשך בערך שנה וחצי. "ההתקרבות לדת באה ממקום של חשיבה, אבל גם ההתרחקות ממנה. חוסר ההיענות של אלוהים לבקשותיי בנושא הנטייה המינית עורר אצלי כמה שאלות. לא הצלחתי להבין למה אלוהים לא עוזר לי. אני רציתי להיפטר מהנטייה, וגם אלוהים רצה שאפטר ממנה, אז אם אלוהים הוא כל יכול – מה מונע ממנו לרפא אותי כששנינו מעוניינים בכך?".

בהדרגה, המחשבות הללו גרמו לאמונה שלו להיחלש, והבקשות לשינוי הנטייה התחלפו בבקשות חירום לחיזוק האמונה. "אין דבר טהור יותר מלבקש מאלוהים שיעזור לך להאמין בו. זה לא שאני מבקש משהו לעצמי, אני מבקש להיות נאמן למצוות שהוא נתן", הוא מסביר. "אני זוכר את הפעם האחרונה שבה סגדתי סגידה ארוכה וביקשתי מאלוהים 'תחזיר לי את האמונה או קח אותי'. ואז קמתי מהסגידה לחדר חשוך והכל היה דומם, כאילו באותה שנייה אלוהים נשם את נשמתו האחרונה. באותו רגע נפל עליי אסימון ענק – זה אתה לבד, אלה החיים שלך, תתמודד".

ואיך התמודדת?
"זה היה מאוד טראומתי והרגשתי צורך 'לנקום'. בחרתי באחד מימי הרמדאן ופשוט הפסקתי להגיע למסגד. יש בדת טענה שברמדאן כל השטנים נכלאים, כלומר לא יכול לקרות חטא גדול בתקופה הזו. אני רציתי להראות שהנה, קורה – אדם שראיתם כל יום בתפילת ערב הולך לנטוש את הדת. רציתי שזה יזעזע אותם ויגרום להם לחשוב".

זמן קצר לאחר שהחליט לוותר על הדת, יצא עלי מהארון בפני משפחתו וסיפר להוריו על משיכתו לגברים. הם הגיבו באופן יחסית חיובי, אבל ביקשו ממנו לשמור על הדיסקרטיות. "הם לא רצו שיידעו כדי שלא יפגעו במשפחה, או 'ישרפו לנו את הבית', כמו שאבא אמר. במידה מסוימת זה היה בצדק. בכל מקרה, אחרי תקופה קצרה יצאתי מהבית ועברתי לתל אביב, וזה איפשר לי להיות פחות תלוי במשפחה ויותר חופשי מבחינת ההתנהלות שלי".

אז מי פה הקורבן?
למרות שאינו מעורה כל-כך בסצנה התל אביבית הגאה, עלי מרגיש מחובר לחברה היהודית. גם כשזה נוגע לזוגיות. "אני יותר מתחבר אליהם מבחינה תרבותית ופוליטית. יהיה לי קשה לצאת עם מישהו שמאמין שהוא פלסטיני שחי בדיכוי ושכל העולם לא צודק. יהודי יותר מרגיש לי כמו בית".

אבל בטח יש יהודים שיפריע להם שאתה ערבי.
"היו כמה שאמרו לי את זה. אחד היה חרדי, אז זה לא הפתיע אותי. אחד אחר היה רוסי והוא אמר שהחברים שלו לא יקבלו את זה. אבל בכל המקרים הללו כן ניסיתי והצלחתי לשוחח איתם ואפילו להגיע להבנה. אתה בטח תוהה איפה הכבוד העצמי שלי, אז העניין הוא שאני לא רואה את עצמי בתור הקורבן במצב הזה. אדם שמפחד מערבי בלי לדעת עליו אפילו פרט אחד נוסף הוא הקורבן פה, ואני יכול להבין מישהו שידחה ערבי, במיוחד בתקופה הזו".

וכשהפחד הופך לאלימות? ראינו בתקופה האחרונה מקרים שבהם גם יהודים תקפו ערבים.
"זה רע מאוד, זה לא צריך לקרות. אבל אם אתה מצפה שאגיד עכשיו שגם אצל יהודים וגם אצל ערבים יש קיצוניים משני הצדדים, אני מסרב. זה לא באמת סימטרי. נכון, הערבים שיוצאים לעשות פיגועים הם קיצוניים, אבל הם שואבים את הרעיונות שלהם מתוך קונצנזוס מסוים, בעוד שיהודים שיוצאים לתקוף יוצאים נגד הקונצנזוס הישראלי, ותמיד מוקיעים אותם".

אבל זה בכל זאת משהו שקורה. אתה לא מפחד שיקרה גם לך?
"יופי, יכולים גם לזהות אותי בתור יהודי ולדקור אותי. בזמן "צוק איתן" יצא לי לחכות בלילה לאוטובוס בצומת פרדסיה, אחרי שביקרתי חבר. הייתי שם לבד, ופתאום הגיעו חמישה נערים חובשי כיפות ונעמדו במרחק כמה מטרים ממני. ניסיתי לא למשוך תשומת לב, אבל הם התחילו לדבר ביניהם, באו לקראתי והקיפו אותי מכל כיוון. הלב שלי נפל לרצפה באותו רגע. ואז הם הראו לי בטלפון שאלה ממבחן התיאוריה של נהיגה. ניסיתי להשיב בלי שיבחינו שהקול שלי רועד, והם אמרו שטעיתי, אז צחקתי בצורה היסטרית ואמרתי 'בגלל זה אין לי רישיון'. באופן מסוים זה היה קצת משחרר, כי אתה בעצם מבין שהפחד שלך היה מוגזם. גם יהודים וגם ערבים מפחדים אחד מהשני כאילו מדובר במפלצת. בסוף אתה מגלה שזה סתם עוד בנאדם רגיל".