לגימה מגדרית: מה הטעם בבירות של נשים?
בנות, מהפכת גולדסטאר הושלמה: מסתבר שעד היום שתינו לגברים מהבירה ועכשיו הם לא רק בועטים אותנו הרחק מהחבית שלהם, אלא גם מציעים לנו בירות משלנו. מיכל ישראלי ורתם איזק טעמו בירות לנשים. היה מתוק וורדרד
קשה להתייחס להזמנה שקיבלנו לטעום "בירות לנשים" מבלי לאזכר את הקמפיין הארור של גולדסטאר. נדמה שהמהפכה שלו הושלמה – כל הזמן הזה בעצם שתינו לגברים מהבירה ועכשיו הם לא רק בועטים אותנו הרחק מהחבית שלהם, הם גם מציעים לנו בירות משלנו, שלא נתמרמר חלילה. ואפרופו מרירות, ההודעה לעיתונות הבטיחה שהבירות הנשיות ניחנות בטעמים ש״מטעימים לחך העדין של האישה״ (ציטוט, לא נגענו), עם טעמים פירותיים, קלילים ולא מאיימים. יש אפילו בוורוד. איכשהו, ההזמנה הזו עדיין הותירה אותנו מרירות, משל היינו בירה גברית, ולא מתוקות וקלילות כמו החך שאמור להיות לנו. אולי אנחנו לא באמת נשים, אולי אחרי הבירה נבין את ייעודנו, אולי כל הרוכשת בקבוק מקבלת ספר מתכונים לעוגות בחושות.
אז מרחנו ליפסטיק, ארזנו את האג'נדה הפמיניסטית שלנו בתיקי קלאץ' ויצאנו – אישה שלא סובלת בירה ואישה שגומעת אותה בחדווה – לבדוק אם אכן נמצאו המשקאות שמתאימים לחוש הטעם ולנפש העדינה והפירותית שלנו.
בפורטר אנד סאנס שברחוב הארבעה בתל אביב קיבל את פנינו איתי, שלשמחתנו לא ממש זרם עם ההפרדה בין בירות נשיות לבירות גבריות. הבירה הראשונה שנתן לנו לטעום הייתה ליפמנס פרוטס הבלגית, שמיוצרת במפעל משפחתי בבריסל זה כמה מאות שנים. חביות הבירה תוססות על הגג הפתוח במשך חצי שנה עד שנה, תהליך שהופך את הבירה לחמוצה מאוד, ולכן מאזנים אותה בחמישה סוגים של פירות יער שמשתנים מדי שנה. חובבת הבירה, שלא מעריצה פירות יער, פזלה לעבר הנוזל האדמדם בחשד. השלוק הראשון (והיחיד) שלקחה ממנה אישש את החשש: הבירה מתוקה מאוד ובטעם עז של פירות, כמעט בלי זכר למרירות האהובה. שונאת הבירה דווקא השמיעה קריאת התפעלות, אבל לא המשיכה ללגום מהכוס בהמשך הערב. לליפמנס יש גם גרסת קאווה ברוט, שהיא יבשה, עתירת אלכוהול והרבה פחות מתוקה, ולפיכך תתאים יותר למי שלא מעוניינת בבירה.
המשקה הבא היה מאוד לא צפוי: בירת ג'ינג'ר של קראביס הסקוטית, שבאופן מסורתי נקראת אמנם בירה, אך היא בכלל על בסיס יין. אוהבי הג'ינג'ר ישמחו לגלות טעם חזק ומורגש שלו, אבל גם כאן הוא טובע במתיקות מוגזמת שאוהבות בירה אמיתיות לא יקבלו בפה פתוח. מצד שני, לוגמות ולוגמים שמחפשים משקה מוגז רווי אלכוהול שאינו קאווה ישמחו לטבוע במשקה המתקתק, מה שהופך אותו לבירה האחרונה שהתזונאית שלנו הייתה ממליצה עליו.
מכאן הדברים השתפרו עבור מחבקת הבירה והידרדרו עבור הסולדת: טעמנו את Chimay הבלגית שהייתה יבשה יותר ואגוזית, ללא הטעם המתוק הדומיננטי, ואת לינדמנס פיץ', שניחנה בטעם אפרסקי בדיוק במידה ואף חילצה מזו שתמיד העדיפה למברוסקו את הצעקה "יו, זה כמו נסטי אפרסק! ויש פייה על הבקבוק! זה באמת לנשים". הפייה, אגב, לא לבשה חזייה, מה שאומר שגם בירה שאמורה כביכול לשרת את החך הנשי (או לפחות משווקת ככזו) בוחרים למכור לנו בעירום. הלו, לא שמעתם על איזה גמד גינה שרירי ושעיר במידה? על איזה לפרקון אירי ג׳ינג׳י עם אבזם לגופו בלבד? על ריאן גוסלינג?
בקיצור, אחרי כל האלכוהול הזה אי אפשר שלא לבקר בבית השימוש של המקום, שבו שתי דלתות עם הכיתוב שיכול לסכם את המצב: על דלת אחת מתנוסס השלט Men , על השנייה השלט Ladies, ובקיצור – גברים ש״משתינים״ עם חך מחוספס שיודע ללגום כל בירה, גבר שטופח על כרסו, תוקע גרעפס של עונג ואומר תודה שהוא גבר, ונשים ש״עושות פיפי״ עם טעם ספיציפי, מתוק, עדין, ליידי לייק, שאוהבות בירות עם כמויות של סוכר, כיאה למרשמלו המזוגג שהן. האם באמת יכולים להמציא משקה ייעודי לנשים או שזה מעליב גם את החך שלנו וגם את המוח? נראה שהכל עניין של מיתוג ופרזנטציה. חובבת הבירה לא מאוד התרשמה, בעוד שונאת הבירות דווקא התלהבה מהאופציות החדשות להשתכרות, חלקן זולות יותר מכוס יין. אמרי תודה שאת אישה ולגמי עם רגליים משוכלות.