להיות בשני מקומות בבת אחת

כשהייתי ילד, הייתי מביט בתמיהה ובסקרנות אינסוף אחרי החרדים בשכונה שלי, שהיו הולכים ברחוב עם ספר קטן וקוראים. לא מסתכלים על התנועה, לא מסתכלים על העצים או הבתים או הקקי של הכלבים על המדרכה (למרות שבוודאי היתה להם דרך כלשהי להציץ מבעד לשולי הספר, אחרת אי אפשר להסביר את נקיונן הכללי של סוליות נעליהם),

ותמיד תהיתי: מה לעזאזל הם קוראים שיכול להיות כל כך מעניין? ועברו שנים עד שהבנתי שזה בכלל לא משנה מה אתה קורא, הענין הוא לקרוא כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. והסימן הכי מובהק לכך שזה אכן הדבר הכי חשוב בעולם, הוא כאשר אתה קורא וקורא וקורא אותו מבלי לשים לב לאן מוליכות אותך רגליך,

כי אז אתה נמצא בשני מקומות בבת אחת: ברחוב, ובספר. במציאות, ובלא־מציאות. בחיים ממש, ובחיים הנסתרים. והנסתרים הם האמיתיים. כי אם החיים ממש היו האמיתיים, לא היינו נאלצים להתגבר עליהם על ידי קריאה, וכתיבה, והתאהבות, והתאכזבות, וכל זה. ועלה על דעתי,

שזה סוג של מהפכה תודעתית חרישית: יותר ויותר אנשים הולכים כמהופנטים ברחוב בעודם מרפרשים לעצמם את הפייסבוק – חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, ג'ינג'ים וקירחים, מצביעי הבית היהודי ומצביעי הרחוב הערבי ולהפך (למרות שאני בספק אם המשפט הזה עובד להפך, אבל אני בספק לגבי הרבה דברים; אני עדיין לא סגור איך זה יכול להיות שקילו ברזל וקילו נוצות שוקלים אותו דבר. רבק, ברזל – אתם יודעים איזה כבד זה?)

ונראה שתרבות הסמארטפונים הביאה את חוויית ה"אני הולך ברחוב ולא שם לב למה שקורה
מסביבי" – שהיא החוויה של להיות בשני מקומות בבת אחת – לכל שכבות האוכלוסייה. כולם למדו את הפטנט, כולם הולכים ברחוב עם ראש בתוך טקסט, כולם למדו לדלג מעל קקי של כלבים בעודם שקועים לחלוטין בעולם אלטרנטיבי לזה המשעמם ששבו הם מהלכים. רק שקרה משהו מוזר:

הדבר שבו הם שקועים ושבעזרתו הם מתעלים מעל הבלי העולם הזה, אינו באמת מעל הבלי העולם הזה, אלא מתחת להם: הטקסט המהפנט איננו מענג, או מותח, או מרגש במיוחד, ובטח שאיננו רליגיוזי או פילוסופי. להפך: בדרך כלל הוא די משעמם, אלא שהוא משעמם בצורה מעניינת. כלומר, לא מספיק משעמם כדי שירימו עיניים מהטלפון, אבל מספיק כדי שיהיו חייבים להעביר אותו הלאה כמה שיותר מהר, לטובת הציוץ הבא והפוסט הבא, והתגובה הצינית הבאה לתגובה הנזעמת הבאה למשהו שנתניהו אמר או לא אמר או הכחיש שאמר או הכחיש שהכחיש;

המידע שזורם אלינו מהטלפון ללא הרף, כך נדמה, איננו מידע חשוב באמת. ודווקא משום כך אפשר לצרוך אותו עוד ועוד, מבלי להתעכב עליו יותר משניה וחצי. מה שמחזיר אותנו שוב לאפשרות שזה לא חשוב בכלל מה קוראים,

אלא עצם העובדה שזה מאפשר לך להיות בשני מקומות בבת אחת – חוויה שהיתה פעם מסורה בידיהם של מיסטיקנים, מדון חואן ופטריות ההזיה שלו ועד לקבליסטים שדחפו את הראש בין הברכיים ועשו קפיצת דרך. אבל היום כל אחד יכול להיות בשני מקומות בבת אחת: אתה אפילו לא צריך לקרוא משהו מעניין במיוחד, או להיסחף בזיכרון מטלטל במיוחד, או להתגעגע למישהו אהוב במיוחד – אתה צריך פשוט לפתוח פייסבוק.

למרות שיש כמובן הבדל אחד מהותי בין הפילוסוף, המיסטיקן, ואפילו הילד השקוע בתוך הקומיקס שלו באמצע הרחוב, לבין האדם המהופנט מפייסבוקו, והוא: זה שקרא פרק גמרא וחזר והרים את עיניו מהספר, ראה את הרחוב בו הילך באור חדש. ואהב אותו טיפה יותר. אבל מי שמרים את עיניו אחרי רבע שעה בפייסבוק רק ממצמץ, ואומר לעצמו, "איחחח, החיים וזה."

עולם שלם מתאמן בלהיות ולא להיות בבת אחת. ולא שם לב שזה מה שהוא עושה. פלא שכל כך הרבה אנשים מוגדרים כבעלי הפרעת קשב? חוסר ריכוז הוא הריכוז החדש.