להיות לבד בבית ריק

1.

יותר משכל אחד זוכר איפה הוא היה ברצח קנדי (אני, אישית, בבית שימוש בדאלאס מפרק רובה צלפים ודוחף אותו לניאגרה. למה?); או ברצח רבין (אני, אישית, מאחורי יגאל עמיר מכניס לכיס חץ טוטו רעיל. למה?); או ברצח שר התחבורה ישראל כץ (אני, אישית, מקבל מעטפה מלאה בדולרים מנתניהו. למה?) – זוכר כל אחד את הפעם הראשונה בה נשאר לבד בבית. לבד לגמרי, לזמן ארוך. יום… יומיים… לפתע: חופש. ולפתע: בדידות. והקשר המוזר בין שניהם, שמעתה והלאה ילווה אותך כל חייך.

2.

את הפעם הראשונה שלי תיכננתי שבועות מראש: המשפחה יצאה לטיול, אך בבוקר המיועד נתקפתי לפתע כאבי בטן מוזרים…
שנבטל? ״לא לא, תיסעו, תבלו, אני אהיה בסדר.״
נסעו. ובבת אחת – דממה. שתיקתו הבלתי נתפסת של בית הומה-תמידית. ואז: אושר גדול שמתפרץ: לבד לגמרי! רק אני והקירות! סוף סוף!

מיד התחלתי בביצוע התכנית: ראשית, ספר מתח שאותו אקרא ללא הפרעה, עד הפרק האחרון (״האמת השלישית״ מאת ח״כ לשעבר מיכאל בר זוהר. לגיבור קראו ג׳ף סונדרס: גם מרגל, גם קשוח, גם כובש נשים. ראיתם פעם צירוף מדהים שכזה?); ואז, שעות של זריקת כדור פינג פונג על הקיר, בלי שאף אחד יצעק ״די! די! כמה אפשר לזרוק כדור על הקיר?!״; ואז, סנדוויצ׳ים עם ממרח צמחי של תלמה (יאממ!), ובלילה – הוואי 5-0, בטלוויזיה, בלי שיגידו לי ש״זה אלים מדי, ולא לגילך, ולך לישון כבר!״

התכנון עבד כמו שעון. לשעתיים. כי אחרי שעתיים הם לפתע חזרו, כולם: המכונית התחממה והטיול בוטל. ״איזה יופי, חזרתם!״ קראתי, אך נדרתי לא לשכוח ולא לסלוח, לעולם. לא להם, ולא למכונית. קונטסה 900 ארורה.

3.

הבתים הריקים אותם ניקיתי לפרנסתי. לבד, מוקף בחיים שלמים של אנשים אחרים: ספרים, כלי חרסינה, בגדים, סיפורים שלמים שמתחבאים במדף אחד של תקליטים במהירות 78. חלמתי בתוך הארונות שלהם, ופוטרתי מכל בית בו עבדתי.

4.

פעם שמרתי על ביתו של יהודי עשיר בניו יורק. שבועיים התגוררתי אצלו, באפר איסט סייד, בדירה גדולה וישנה עם חלונות ענקיים, שנראתה כמו סט של וודי אלן, שעומד ריק ומחכה לשחקנים: חדר שלם היה ספריה, שטיחים עבים כיסו כל פינת רצפה, הקירות היו מלאים באמנות מקורית (חוץ מקיר אחד ובו צילומים משותפים של בעל הבית עם לה גווארדיה, דני קיי, גולדה, רבין); והפסנתר – לא יודע לנגן, אבל זה היה הפסנתר הכי יפה שראיתי בחיי.

כל מה שהייתי צריך זה לענות לטלפון העיסקי שלו, לרשום הודעות, ולומר: ״מר קסטלנו יחזור עוד שבועיים״. בתו, ששכרה את שירותי, חזרה והדגישה שבשביל זה אני שם: לענות להודעות הדחופות. שאלתי למה הוא לא משתמש במשיבון, והיא אמרה שהוא לא סומך על מכשירים. אבל עלי אפשר לסמוך – כך אמר הבן שלה.

הבן שלה בילה איתי שבועיים בצבא, בעבודות רס״ר בפיקוד מרכז, אחרי שחשדו בשנינו בעישון חשיש באפסנאות. אבל המלצה אישית היא המלצה אישית! וכך יצא ששבועיים גרתי שם, לגמרי לבד. הכנתי שלושה עטים ליד הטלפון, וחבילת דפים ריקים ענקית שמספיקה לפעמיים ״מלחמה ושלום״, שחלילה לא אפספס אחת מאותן הודעות חשובות. אלא שאף אחת כזו לא הגיעה. איש לא התקשר אליו, אף פעם. אחרי שבועיים הגיעה בתו, שיחררה אותי, וביקשה שאם אי פעם מישהו ישאל אותי – שלא אהסס לספר שלא הגיעו שום הודעות.

שנים אחר כך פגשתי שוב את בנה, עומד ליד יגואר כסופה ברחוב בן יהודה. סיפרתי לו את הסיפור המוזר הזה.
״כן,״ הוא אמר, ״אמא שלי ניסתה להוכיח שהוא בדמנציה, ולאשפז אותו. שלא יבזבז את כל הכסף.״
״אוי ואבוי,״ אמרתי. ״ומה קרה?״
״הוא מת,״ אמר הנכד, והצביע על היגואר הכסופה שלידה עמד: ״וכמו שאתה רואה, הוא לא ביזבז את כל הכסף.״