למי אכפת מאותנטיות? זו המסעדה המקסיקנית הכי חגיגית בעיר

הדבר הראשון שקורה כשאתה מגיעה ל"לה מעלה", או יותר נכון לרחוב שבו היא נמצאת (שביל המרץ) היא תחושה פנימית עמוקה ששלחו אותך למקום הלא נכון. ספק אם יש עוד מסעדה בתל אביב שהמיקום שלה כל כך תלוש מההקשר שלה, ועוד מסעדה מקסיקנית. מה הקשר בין מקסיקו – הצבעונית, השמחה, הרועשת – לבין אוסף הבנינים האפרורי של קריית המלאכה, אזור שהוקם בשנות ה-60 וכבר אז נראה כמו אוסף מבנים קומוניסטיים מיושנים, ומאז רק הלך והדרדר?

>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה

הדבר השני שקורה זה שאתה מתקשה למצוא את המסעדה. אם כי ייתכן שאנשים יותר חדים מאיתנו לא היו עומדים מול הבניין ובוהים בו, מחפשים בלי הצלחה את הכניסה, רק כדי לקלוט אחרי דקות של מבוכה, שמדובר במשחק במילים ו"לה מעלה" היא בעצם "למעלה" (מת לפגוש את האבא שהמציא את הבדיחה הזו וללחוץ לו את היד. ללחוץ לו אותה חזק. וכואב). אז טיפסנו במדרגות – מעליות תעשיתיות בנות שישים הם פחות כוס המרגריטה שלנו – שהיו במקביל גם חור תולעת שלקחה אותנו לקומה השניה, אבל גם למקום וזמן אחר.

מאיפה העיצוב המופרע הזה נחת עלינו? לה מעלה (צילום: תם וינטראוב לוק)

"לה מעלה" ניראת כמו מסעדה בקנקון בשנת 1985. עיצוב פנים שמשלב בין אלמנטים מקסיקנים מוגזמים, מדגלים ועד כובעי סומבררו, כדי שהתיירים לא יתבלבלו ויבינו איפה הם, לבין אלמנטים תקופתיים כמו כדור דיסקו ענק שתלוי במרכז החדר. היה חסר רק אילן בן שחר ספרדי שישים את השיר של ספידי גונזלס ברקע. למרבה המזל, לא הגענו בסופ"ש, אז מזיזים את השולחנות והופכים את המקום לסוג של מועדון ריקודים. באנו לאכול. סרקנו את התפריט מה-QR, והנה כבר מגיע האוכל.

התחלנו עם מנה של נאצ'וס לה וידה, שזה תיאור מדוייק כי נאצ'וס הם באמת החיים עצמם. לא הגרסה התעשייתית שפוגשים בקולנוע או בכדורגל, ומרגישים כמו דוריטוס שפגש את אוויר העולם במשך הרבה יותר מדי זמן, אלא לגמרי הדבר האמיתי. קערית עם נאצ'וס פריכים ומוצלחים, עם כל מה שהייתם רוצים שיהיו על אירוע קריספי כל כך: שעועית, עגבניות, פלפל חריף מורגש אבל לא מוגזם, גוואקומלי פשוט אבל מוצלח ושמנת. יותר מזה אנחנו לא צריכים. כלומר, חוץ מתוספת (בתשלום) של גבינה צהובה וצ'ילי קון קורנה, ששדרגו אותה אפילו יותר. אין פה קולינריה מתוחכמת או טעמים מורכבים, אבל יש כאן מנה מטונפת, באופן חיובי לגמרי, שקשה להפסיק לאכול. בתור מנה ראשונה שבאה להרגיע את הרעב זה לגמרי עושה את העבודה.

לה מעלה. טמאל דה קרנה (צילום: תם וינטראוב לוק)

הסלט המחיקאני כבר לקח את הדברים צעד אחד קדימה. לכאורה גם כאן אין יותר מידי: שעועית שחורה, עגבניות, בצל, תירס, צ'ילי חריף, כוסברה, נענע ,גבינת וואחקה. נשמע יותר כמו רשימת קניות של צמחונים מאשר כמו מנה, אבל בפועל זה הרבה יותר מזה. למעשה, מדובר באחד הסלטים היותר כייפים שאפשר למצוא מדרום לירקון. זה נעים, זה טעים, והשילוב בין המרכיבים נותן ביס ששולח אותך לחוף קריבי, עם שמש נעימה וחול לבן.

הקמרונס אנ מולה – שרימפס על רוטב מקסיקני עם ציר שרימפס וקוג'י – הייתה מנה לא פוטוגנית בעליל. השלולית החומה שעליה ישבו השרימפס הרתיעה בהתחלה, אבל התגלתה כמולה (רוטב בספרדית) מוצלח מאוד, עם טעמי בוטנים שהזכירו קצת רוטב סאטה תאילנדי. השרימפס עצמם היו סבבה אבל עם כוכבית. הם היו עשויים טוב, עם טעמים ברורים של גריל, שתמיד מוסיפים לאירוע, רק אי אפשר היה שלא לתהות לגבי המרקם שלהם, שפה ושם העלה חשד קל שהם לא בדיוק נשלו באותו הבוקר מהים התיכון.

שלא יהיה ספק, אתם במסעדה מקסיקנית. לה מעלה (צילום: תם וינטראוב לוק)

זוג הטאקוס קארנה, עם אסאדו, אונטריב, אוסובוקו ושפונדרה בבישול ארוך יין אדום, בצל צ'ילי וכוסברה היו דוגמה מצויינת ליכולת של השף לייצר מנה שמוצלחת בהרבה מכלל מרכיביה. הבשר, אין דרך קלה להגיד את זה, היה מבושל יותר מידי והגיע לדרגות יובש קצת לא נעימות. אם היינו צריכים לאכול אותו בפני עצמו יש מצב שהיינו לא מרוצים. בפועל, זה לגמרי לא הורגש בזכות בזכות הרוטב וסלסה רוחה שישבו מעליו ויצרו ביס נהדר, בשרי מצד אחד, אבל עסיסי ונעים מהצד השני. כזה שאתה מצטער שהוא נגמר כל כך מהר.

ה"קרנה סטרוגנוף" דורש הסבר מקדים. סטרוגנוף הוא טעם נרכש, כלומר מרקם נרכש. בשר לא צריך להיות במרקם צמיגי אף פעם. לא משנה בכמה שמנת תבשל אותו, זה תמיד יהיה מוזר. וזה נכון גם כאן. ועדיין, אחרי שאמרנו את המובן מאליו והתגברנו על הקושי המובנה, זאת מנה שעושה את העבודה. השילוב בין רצועות השייטל לבין האורז המקסיקני שעליו הוא ישב ועם גבינת הפרמזן מלמעלה פשוט מוצלח, כך שלמרות ההסתייגות הבסיסית, ליקקנו את הצלחת עד הקצה.

לה מעלה. טאקו קמארונס צילס (צילום: תם וינטראוב לוק)

הפולנטה דל-מאר, הייתה, בלי ספק בכלל המנה המוצלחת של הארוחה. גם כאן השרימפס היו עשויים נהדר, למרות הפיקפוק במידת הטריות, רק שזה לא שינה כלום כי הכוכבת הבלתי מעורערת של האירוע הייתה הפולנטה. תשכחו מפולנטת הגורמה של אסף גרניט, אנחנו לא מדברים בכלל על אותו האירוע. זאת פולנטה שהדרך היחידה להגדיר אותה היא כפרית – גסה, עם גרגירים ועם מלא פרמזן – אבל התוצאה פשוט אדירה. כל כך טובה שהשרימפס מלמעלה היו רק תוספת נחמדה. כמה זה היה מוצלח? ממש שקלנו להזמין עוד אחד רק בשביל הפולנטה.

בשלב הזה כבר לא יכולנו לראות בעיניים. אז כמובן שלקחנו צ'ורוס לקינוח. דווקא כאן קצת התאכזבנו. זה לא שזה לא היה מוצלח, והרוטב בצד, שילוב בין ד'ולצה דה לצ'ה ושמנת חמוצה היה לגמרי יציאה ואיזון נהדר בין מציקות וחמיצות, אבל עקב כשל טכני קל, הצ'ורוס, שמבחוץ היו בפריכות מושלמת, היו לא עשויים עד הסוף מבפנים, מה שקצת הוריד, אבל לא הפריע לנו לסיים אותם עד הסוף.

קצת התאכזבנו, אבל היי, צ'ורוס זה צ'ורוס. לה מעלה (צילום: ג'ול אטלן)

>> בדרך כלל, לתת ארבעה כוכבים למסעדה זה בסדר גמור. כשזה חיים כהן, זה מאכזב
>> אכלנו ארוחה מעולה במסה. לא היה לנו מושג שהיא תהיה גם האחרונה

"לה מעלה" היא לא מסעדה מקסיקנית אותנטית, אבל היא גרסה מזרח תיכונית נהדרת של מטבח שכמעט ולא מצליח לתפוס כאן. אין כאן את הטעמים הגסים והמקוריים של המקור, אבל יש כאן אוכל בסגנון מקסיקני שעבר התאמה כמעט מושלמת לטעם הישראלי. מקום שיכול להתאים גם לארוחת ערב וגם לסתם ישיבה על הבר עם אלכוהול מוצלח ונישנושים. תוסיפו לזה מחירים סבירים שלא יקרעו לכם את הכיס (בטח במונחים תל אביבים) והנה מקום שכדאי לכם להכיר.

4 כוכבים. לה מעלה, שביל המרץ 5, שני-חמישי 12:30-24:00, שישי-שבת 19:00-24:00, סגור בראשון

נאצ'וס אל וידה (קטן עם תוספת גבינה וצ'ילי) 34 + 25 לתוספות
סלט מחיקאני 48
קמרונס אנ מולה 62
טאקו קרנה 42
קרנה סטרוגונוף 78
פולנטה דל מר 88
צ'ורוס 38