מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו היא אחת המסעדות הטובות בעיר
מהרגע שנכנסים למעלית (יש בה ספה!) ועד לביס האחרון והמושלם מהקינוח האחרון והמושלם ברור ש-R48 היא משהו אחר לגמרי. אז זוכרים שאמרנו שאנחנו נותנים למסעדה חמישה כוכבים רק פעם בשנה? אז שכחו מזה, הנה באה עוד אחת
יש כל כך הרבה דברים טובים להגיד על R48, המסעדה החדשה של קבוצת R2M של רותי ומתי ברודו ובניצוחו של השף אוהד סולומון. על העיצוב, על הבניין, על האוכל, על האווירה, אבל אי אפשר שלא להתחיל דווקא בשירות, או לייתר דיוק באלי. אלי הייתה המלצרית שלנו לאורך הערב והיא הייתה שילוב כמעט בלתי נתפס של מקצוענות, חינניות ומבטא צרפתי משגע. כזה שגורם לך להרגיש כאילו אתה כרגע מרכז העולם. כמה זה היה אדיר? שקלנו להציע לה לבוא להיות מלצרית בארוחת הסדר המשפחתית. אם כבר ייאוש, אז לפחות שיהיה נוח.
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה
>> וזו הייתה הפעם הקודמת שמסעדה קיבלה מאיתנו חמישה כוכבים עגולים ומנצנצים
>> עוד סגירה מיתולוגית: הקופי בר של רותי ברודו תיסגר בקיץ אחרי כמעט 30 שנות פעילות
אבל אלי לא לבד. כי מהשניה שאתה נכנס בדלת של R48, יודעים מה, עזבו דלת. מהשניה שנכנסתם למעלית שמובילה לדלת, ברור לגמרי שמדובר בעולם אחר. לא רק כי מדובר במעלית הכי שווה בתל אביב – אחרי הכל, כמה עוד מעליות זכוכית אתם מכירים שבמרכז שלהן יש את הספה הכי שווה בעולם, מהסוג שאתה מצטער שאתה צריך לקום ממנה כי הנסיעה נגמרה – אלא כי היא באמת מנתקת אותך מהרחוב הישראלי הרועש והמלחיץ ומכניסה אותך אל תוך חלל קסום ואלגנטי שהוא לגמרי לא מכאן. כל פרט, כל כלי הגשה, כל צלחת. התאורה, המוזיקה, המטבח הפתוח. הכל מדויק (מילה שעוד תחזור כאן לא מעט) ועוצר נשימה.
ולא שזה צריך להפתיע. בסוף, מדובר במסעדת שף במלון בוטיק, שלא סתם יושב בלב העיר הלבנה, אלא בבניין שהוא דוגמה מייצגת (ומעלפת) של אדריכלות הבאוהאוס, ושכולו צועק וואו. וזה עוד לפני שראיתם את המחירים של 11 הסוויטות שלו (השמועות מדברות על 3000 פלוס דולר ללילה). 10 שולחנות, 22 מקומות. סרוויס אחד בערב של ארוחת טעימות בת 11 מנות עם תפריט מתחלף מידי יום. וכמה שזה נשמע מדהים, זה אפילו יותר מוצלח על הצלחת. אין פה שיטות בישול מתוחכמות או מעבדות החמצה ושימור מודרניות. אבל יש מסע בן שלוש שעות כמעט, של טעמים מדוייקים מהודו ודרום מזרח אסיה, עם קפיצות קטנות לאירופה. כזה שלא מפסיק להפתיע אותך לאורך כל הערב.
כבר מהביס הראשון אתה מבין שזה הולך להיות ערב מוצלח. קראו לזה "פאף מונג" אבל שם יותר מוצלח היה "שילוב מרקמים וטעמים מהאגדות". הפאף הקריספי, מדגן הודי עם שם של מורה בתיכון (אורה דל), שהיה ממולא בסמבל (קרם הודי) של דלעת וישב על קרם קשיו. פשוט להכניס לפה, ולהרגיש שאתה במסעדה של הביוקר במומביי. הדבר היחיד שאפשר להתלונן עליו הוא שזה נגמר מהר מידי.
המנה הבאה הייתה סוג של אתגר אישי. ככה זה שאתה מחזיק בדעה הלא פופולרית שארטישוק ירושלמי הוא לגמרי אובר-רייטד. שורש חביב שהפך מסיבה לא ברורה ללהיט במסעדות, למרות שבפועל מדובר בתפוח אדמה משונמך עם יחסי ציבור. אבל כאן מדובר בביס שעושה לכל האירוע ריקליימינג חסר תקדים. על הנייר יש כאן קליפת ארטישוק ירושלמי, במילוי של קרם ארטישוק ירושלמי, עם מסאללה בוטנים, צ'אטני כוסברה ושברי תפוח אדמה פריך. בפועל יש כאן ביס שהוא כל כך מוצלח, עם משחק מרקמים כל כך משגע שכל מה שאתה רוצה באותו הרגע זה לעבור לגור בשדה של ארטישוק ירושלמי.
שזאת טעות קשה, ולא בגלל שהוא ירושלמי, אלא כי עכשיו מגיע תפוח אדמה פריזאי, במילוי קרם תפוח אדמה וגבינת ריקוטה, יחד עם קוויאר ישראלי, וכשהמעטפת הפריכה משתלבת עם הקרמיות של המילוי ומעיפה זיקוקי דינור לבלוטות הטעם, פתאום (אעלק פתאום) פריז נראית כמו יעד מועדף להגירה. וככה זה נמשך. אכלנו סשימי אינטיאס מעולה עם צנון מוחמץ חרפרף ועם רוטב תפוזי דם מסעיר במיוחד. היה טרטר בקר מעולה שישב בתוך "טאקו" של שומשום שחור. אבל אז הגיע המרק ושום דבר אחר כבר לא היה אותו הדבר.
מוהינגה הוא מרק רחוב בורמזי שמבוסס על ציר דגים אבל מזכיר במרקם ובטעמים שלו מרק דלעת עם חלב קוקוס ועם כמויות מכובדות של ג'ינג'ר וכורכום. וזה לא פחות מוואו. תוסיפו לזה איטריות חומוס פריכות (הדבר הכי קרוב למקלות דעבול, שהם כידוע הסם התימני הכי ממכר בעולם) שנשברות לתוכו ומוסיפות קראנצ' אדיר. התוצאה היא אחד מנת מרק שהיא בקלות טופ 5 של המרקים בעיר. למעשה, הוא היה כל כך מוצלח שבסיום הארוחה, לפני הקינוח, כשאלי שאלה אם אנחנו עדיין רעבים ואם נרצה עוד מנה שוב (כבר אמרנו שמדובר ברמת שירות שלא מהעולם הזה?), לא התאפקנו וביקשנו שוב את המרק. והוא היה אפילו יותר מוצלח בפעם השניה.
אחרי מנה כזאת קשה לשמור על הרמה, אבל הנודי סרטנים עשה את זה בלי מאמץ. הנודי, כופתאות סמולינה פריכות מהמטבח האיטלקי, היו ממולאות בבשר סרטנים ובפני עצמן היו חלום. ענן פריך של מתיקות בלתי נגמרת. אבל מה שהפך אותן להרבה יותר מסתם כופתאות נהדרות, היה הרוטב. ציר פלפלים מתוקים וציר פירות ים עם נתחי בשר סרטן. להגיד על הביס הזה שהוא וואו, לא מתחיל אפילו לתאר כמה מוצלח זה היה. פשוט להכניס לפה, להישען לאחור, לעצום עיניים ולעוף. אם היה לחם על השולחן (או במסעדה) ואפשר היה לנגב, יש מצב שהיינו קופצים ראש לסיר של הרוטב ולא יוצאים עד שלא היה נשאר מה לנגב.
אפילו הסלט הירוק הצליח לגרום לנו לפתוח עיניים. אלי קראה לזה "מילפיי עלים", אבל זה שם שמסתיר את העובדה שמדובר במנה מרגשת. אירוע לא טריוויאלי בכלל, בהתחשב בעובדה שבסוף מדובר בסלט עלים ירוקים. אולי זה הרוטב העדין. אולי הוראות האכילה שכללו שימוש בידיים. אולי קרם המקדמיה וסלסלת גרעיני הדלעת שהתחבאו בתחתית. אולי קרקר הסמולינה שבנה את השכבות. זה לא באמת מה משנה מה הסיבה, בשורה התחתונה זה סלט ירוק שגורם לך להגיד "וואו". ואם זאת לא תירוץ לצאת מהבית, לא ברור מה כן.
המנה העיקרית האחרונה הייתה סיום נהדר לארוחה. שרימפס קריסטל שמנמנים ועסיסיים, עם טעמי צריבת גריל מדוייקים, שהוגשו עם צ'אטני עדשים ירוקות, דאל עדשים וראיטה, הגרסה ההודית של ציזיקי ועם עיגולי נאן קטנים. הרעיון הוא לבנות לעצמך ביס של שרימפס ותוספות בתוך הלחם. התוצאה היא ביס מהאגדות, שאי אפשר להפסיק לאכול.
אחרי כל זה (ואחרי עוד מנת מרק, כאמור) הגענו לקינוחים. ואם לרגע חשבנו שהמקסימום שיקרה כאן זה עוגת הגבינה (מושלמת) של הדליקטסן, אז הגיעה הפנקוטה טונקה והראתה לנו שאנחנו לא מבינים כלום בשום דבר. זאת מנה שלוקחת את תות השדה, מוציאה אותו מהקופסה, ובונה אותו לגמרי מחדש בשלוש דרכים: מרנג תותים מיובשים, תותים טריים, וריבת תות וסומק. זה מתוק אבל בדיוק במידה, זה פריך אבל גם רך. זה כל מה שאי פעם רצית מתותים ופשוט לא ידעת שאתה רוצה. אושר צרוף של ניגודים בצלחת אחת. וזה לא שהקינוח השני, טאקו שוקולד ממולא קרמו שוקולד, בראוניז ופאייטה של שומשום שחור, היה פחות מוצלח. למעשה, אם היה ביס אחד בעולם שהיה ראוי לסיים ערב כזה, כנראה שהוא היה בשורטליסט.
>> בדרך כלל, לתת ארבעה כוכבים למסעדה זה בסדר גמור. כשזה חיים כהן, זה מאכזב
>> אכלנו ארוחה מעולה במסה. לא היה לנו מושג שהיא תהיה גם האחרונה
לפני שנה, כנראה שהטור הזה היה מתמקד קודם כל במחיר. אבל ב-2023, 500 ש"ח לאדם, כולל מינרלים/סודה בלי הגבלה, קפה ושתי כוסות קטנות של אלכוהול ויין (אחד לפתיח והשני לסיום), זה אפילו לא חריג. כשאתה מבין שמדובר בארוחה נהדרת משולבת עם קפיצה קטנה לחו"ל עם המארחת המושלמת, זה לגמרי ערב שהוא אחד הדילים הכי משתלמים בעיר. כזה שאתה רוצה שלא ייגמר לעולם.
R48, רוטשילד 58 תל אביב, 5 כוכבים. 500 ש"ח לסועד