אנחנו נותנים למסעדה חמישה כוכבים רק פעם בשנה. זו הפעם הזו

לפני שמתחילים נדרש סוג של גילוי נאות. אנחנו נמצאים בנקודה קצת מוזרה בהיסטוריה האנושית שבה להשיג מקום בסילבסטר למסעדת המישלן של אסף גרניט בפריז יותר פשוט מאשר להשיג מקום בפופ-אפ של מחניודה בתל אביב, ודי ברור איך גיליתי. אז עשיתי מה שאבא של הרשל'ה היה עושה, בהנחה שהוא הכיר אנשים – הפעלתי פרוטקציה. זה נגמר בחילופי הודעות עם גרניט, שולחן לשבוע הפתיחה ויחס אישי. לא דרמה, אבל ראוי לציון ולגילוי נאות. ועכשיו, אחרי שסיימנו עם הבירוקרטיה אפשר לדבר על מה שחשוב באמת – ההגעה של הסמל הירושלמי הכי גדול מאז אלי אוחנה לתל אביב.

הסמל הכי ירושלמי מאז אלי אחונה. אסף גרניט בשושו – מחניודה ת"א, בשבילכם (צילום איתמר גינסבורג)

לעוזי וייל יש סיפור קצר על האיש שהעביר את הכותל לתל אביב. הנחיתה של מחניודה בתל אביב זאת המקבילה החילונית של האירוע. ברור שיש בירושלים עוד מסעדות טובות, אבל את אלו ששווה לעלות במיוחד בשבילן את שער הגיא אפשר לספור על יד אחת (כנראה גם אם איתרע מזלכם לאבד אצבע או שתיים בתאונה מצערת). ומחניודה היא הראשונה בכל רשימה כזו: הסמל של ירושלים החילונית, זאת שמצליחה לשגשג, או לפחות להמשיך לחגוג, גם תחת העומס של 3000 שנות היסטוריה ו-1334623 דתות, פלגים, אמונות וכתות. ומדובר בחגיגה שלעיתים, חייבים להודות, קצת קשוחה בשביל מי ששכח בבית את אטמי האוזניים.

>> טוב, האמת היא שלפני חודש נתנו חמישה כוכבים גם למסעדה של אסף גרניט בפריז. אבל זה בפריז, אז זה לא נחשב
>> הארוחה הכי טובה של 2022: ג'ורג' וג'ון, עם "וואו" שנלווה לכל מנה ומנה
>> הארוחה הכי טובה של 2021: a היא יקרה ולא פשוטה להבנה, אבל היא גורמת לך להתרגש כמו ילד
>> הארוחה הכי טובה של 2020: טאיזו היא חוויה מתמשכת, קוהרנטית ומופלאה

עכשיו כל החגיגה הזאת מגיעה לתל אביב. המסעדה בירושלים נכנסה לשיפוצים, ובמקום לקחת חופש, גרניט והשותפים שלו קיבלו אישור להשתמש בחלל שבו הם מאכילים ביומיום את עובדי חברת היוניקורן ראפיד בעזריאלי. התוצאה היא פופאפ מוגבל בזמן של מסעדה ירושלמית שמשתלטת כל ערב על חדר אוכל של הייטקיסטים תל אביבים. ולמרות שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה, זאת לגמרי התחלה של ארוחת ערב מהממת.

מי היה מאמין שכל הדבר הזה מתרחש בתוך קניון עזריאלי? מחניודה ת"א (צילום: איתמר גינסבורג)

מהרגע הראשון שאתה נכנס בדלת, אחרי שעברת את המסע דרך הקניון והשומרים, אין בכלל ספק לאן הגעת. המוזיקה דופקת בראש, הלקוחות והמלצרים רוקדים במעברים (רק בגלל שהבר צר מידי כדי לעמוד עליו) ואפילו הרוח משתפת פעולה ומזיזה את העצים מעבר לחלונות הזכוכית על פי הקצב. וזה כיף, וזה מדבק וזה מיד מעלה חיוך. אז אי אפשר לשמוע את המלצרית, או את מי שיושב לידך, זה לא באמת חשוב. כי הנה מגיע האוכל, והוא אומר את כל מה שצריך. כלומר "וואו".

עוברים משיא לשיא. טרטר דק באחו בלנקו, מחניודה (צילום: עודד קרמר)

וזה קורה גם במקומות לא צפויים. אפילו בסלט העגבניות, שלכאורה, עם רכז רימונים, אגוזי מלך וגבינת טלום נשמע כמו משהו שכבר אכלנו. אבל רק לכאורה, כי זה הרבה יותר מ"סלט עגבניות". זאת פצצת טעמים בלתי נתפסת שבה החמיצות מהעגבניה, המתיקות מהרימונים, האדמתיות של האגוזים והמליחות והאומאמי מהגבינה עושים לך רייב בחלל הפה. אם תסתכלו על הרצפה תוכלו לראות את רסיסי תקרת הזכוכית שנשברה כאן.

אווירת החגיגה המשיכה היישר אל תוך אגף המאפים. הקאדה, מאפה כורדי ממולא גבינה, עם עשבי בר התגלה כאחיו המוצלח והחתיך של הסמבוסק. משולש בצק פלאפי כמו כרית, עם גבינה עדינה ולא משתלטת, שביחד עם יוגורט וסחוג עלי גפן מרכיבים ביס כל כך מספק, שמפתיע שלא ישר הסתובבנו לצד השני ונרדמנו. והקובנה האדירה, פריכה ושחומה מבחוץ, רכה כמו ענן מבפנים, משובצת בעלי גפן. מדובר באירוע מרהיב  עוד לפני שאתה מבין שהרוטב – זעתר, שמן זית ודבש ענבים – הוא התשובה הירושלמית לריבת שמן הזית של OCD. כלומר, גן עדן ממכר ברמות של לחלום על עליו אחר כך בלילה.

פריך מבחוץ, שחום מבפנים. מחניודה (צילום: עודד קרמר)

הקרש הכחול לקח את העניינים עוד שלב קדימה. דג אחד, שלוש צורות הגשה: האיקרה מהבטן הייתה פנטסטית, הברוקסטה החרפריפה מהאידרה הייתה ביס נהדר, אבל הדג הכבוש עם ווסאבי טרי – היה הפסגה הבלתי מעוררת של האירוע. הדרך היחידה לתאר את זה היא סשימי במרקם של סטייק פילה עם מכת טעם כל כך נעימה עד שאתה עוצר את הנשימה ומקווה שהיא תישאר עוד קצת בחלל הפה.

וככה זה המשיך משיא לשיא. עברנו דרך הויטאלו טונטו, כלומר הגרסה הירושלמית שלו, ברוסקטה עם בראזולה וקוביות טונה שהיא משחק מושלם של מרקמים וטעמים. המשכנו לפילה לברק מהמם רוטב חמאה מופלא ומלפפונים (חמוצים?) במרקם מוזר (אבל בקטע טוב). אכלנו טרטר דג ברוטב אחו בלנקו משגע. ריזוטו עם נואה (עשב שגדל בהרי ירושלים), במרקם שנמס בפה ושילוב טעמים מושלם בין הרי יהודה וההרים של פיימונטה. והייתה גם, כמובן, פולנטה. מה לא נכתב על הפולנטה של גרניט? מה עוד אפשר לחדש פה? כנראה שכלום, וזה לגמרי לא בעייתי. כי גם בפעם האלף זאת עדיין יצירת אומנות. האספרגוס, הפטריות ופרמז'ן שמגיעים עם קרם התירס המופלא הזה, הם כמו פרוג'קטור שגורם לפולנטה לזרוח.

יום אחד, זאת תהיה המנה שתדליק את אנשי מדריך מישלן. מחניודה (צילום: עודד קרמר)

ואז, בדיוק כשאתה חושב שראית הכל, מגיעה פאייה פירות ים. אם יום אחד האנשים של מישלן יגיעו למחניודה, בהנחה שהם לא ישמעו את הרעש ויברחו, אפשר להמר שהמנה הזאת תהיה מה שיתפוס אותם. לא רק בגלל שהיא גרסה מקומית חכמה על בסיס פתיתים שבושלו בציר סרטנים. לא רק בגלל שהשרימפס הם בגודל ובאיכות שלא פוגשים בתל אביב כל יום (כנראה מביאים אותם מהים של ירושלים). בגלל שהכל ביחד מתחבר לביס שאתה מגרד את הצלחת רק בשביל עוד טעימה אחת קטנה ממנו. ביס כמעט מושלם, כי שהופך אותו למושלם באמת, הוא מלצר שמגיע ושופך על הפאייה את המנה של הקלאמרי המטוגן ומוסיף משחק מרקמים קטלני. מדובר באירוע כל כך נהנתני ולא מוסרי, שמפתיע שהוא לא חבר כנסת ומועמד תפקיד השר לביטחון הסברתי.

אם חשבנו שאחרי שיא כזה כל דבר יראה נחות, זה רק בגלל שלא פגשנו קודם לכן את המנסף. קודם כל בפרזנטציה. על השולחן נחת מתקן של שתי קומות, שעליו בשר טלה שבנגיעה אחת נפרד מהעצם, עם רוטב יוגורט, סלט ג'רג'יר ופיתות לבנוניות דקיקות. וכמה שזה נראה מרשים, ככה זה גם היה טעים. אין ספק, זה דורש לתת עבודה, אחרי הכל מדובר במנת DIY, אבל זה לגמרי שווה את המאמץ. הבשר, שנמס על הלשון בעושר בלתי נתפס של טעמים. הפריקי והעלים נותנים משחק מרקמים משגע והפיתה עוטפת את הכל ברכות מלטפת. אז אתה לוקח עוד ביס ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ועד.. טוב הבנתם. אי אפשר להפסיק לאכול את זה. אתה מסתכל על הצלחת וטלה קורא לך. החלילן מהמלין גרסת המטבח.

תמיד רצינו לאכול מנה דו-קומתית. מחניודה (צילום: עודד קרמר)

בשלב הזה כבר באמת לא ראינו בעיניים, אז ברור שלקחנו ארבעה קינוחים. הגלידת מלבי הייתה מעולה, למרות שהיא לגמרי לא הייתה מלבי אבל כן הייתה סוג של מסע בזמן: היישר משנות השמונים קיבלנו גלידת מסטיק עם סירופ מלבי מתקתק ושטרויזל, שיצרו שילוב נהדר. עוגת הסטיקי דבש הייתה עוד גרסה מקומית נהדרת לקלאסיקה. עוגת דבש נהדרת עם רוטב טופי קטלני שיוצרים ביס שיעיף כל חובב מתוקים. עוגת הסוטלאץ', כלומר פודינג אורז, נתנה פייט מכיוון אחר לגמרי. השילוב בין הרכות של האורז לבסיס העוגה היה מדוייק והפך כל ביס לרגע של חוויה.

אבל ההפתעה הכי גדולה של הקינוחים הייתה טארט הארטישוק הירושלמי. זה מטורף בעיני. נשבע שכשהמלצר אמר מה הוא הביא, חשבתי שהוא צוחק. הייתי צריך ללכת לתפריט כדי לוודא שזאת לא מתיחה ושיגאל שילון לא יוצא תיכף ממאחורי הוילון. העובדה שאפשר לעשות מארטישוק ירושלמי קינוח היא מופרכת. זה שעושים ממנו קינוח טעים, שמצליח להזכיר קראק פאי – זה משוגע לגמרי.

הקינוח הזה עשוי. מארטישוק. ירושלמי. אנחנו רציניים. מחניודה (צילום: עודד קרמר)

וזה סוד הקסם של מחניודה. כן, יש כאן מסיבה, ויש בלאגן, ויש פסקול בווליום מופרע שלא מפסיק לרגע, אבל בתוך כל המהומה עומד אסף גרניט, בלי חיוך, עם מבט רציני, ומוציא מהפס מנות שלא נותנות לטירוף מסביב לקחת את הפוקוס מהדבר החשוב באמת – מטבח מעולה עם שפה ייחודית ברורה, שלא מפסיק להפתיע אותך, גם במקומות הכי לא צפויים. למשל מרכז עזריאלי.

5 כוכבים (יוניקורן, אומרים לכם)

סלט עגבניות 64
קובנה 42
קאדה 52
פולנטה 66
קרש כחול 98
ויטאלו טונאטו 82
טרטר דג באחו בלנקו 82
קלמרי 88
ריזוטו נואה 98
פילה לברק 162
מנסף טלה 192
פאייה פרות ים 188
גלידה מלבי 34
סטיק דבש 44
סוטלאץ' 49
טארט ארטישוק ירושלמי 46