>> אוקסנה פרוב, אוקסי בשבילכם (תעקבו דחוף), היא זמרת, יוצרת אינדי-פופ ומלטפת חתולים. בימים אלה רואה אור הסינגל החדש שלה, "למה לא בדקת אם נפל עלי טיל?", המנון התקופה לכל מי שהאקס שלה עדיין לא בדק אם נפל עליה טיל, עם הרבה הומור עצמי ונגיעות דרים-פופ אלטרנטיבי. בנות, אל תחזרו לאקסים שלכם רק בגלל המלחמה!

>> בר שעשוי מחומר של חתיך וספסל שלא מאכזב. העיר של עינת שחק
>> נווה מדבר של יופי והפסל המקסים בעולם // העיר של עינת צרפתי
>> המקום הכי אותנטי ביפו וחיבוק אימהי מהקהילה // העיר של ג'ול עבוד

1. שאפל בר

ב-2016, שנה לפני שעברתי לתל אביב גיליתי את השאפל. עדיין גרתי בחיפה ואני זוכרת שבאחת מהפעמים שישבתי שם, אמרתי שזה הולך להיות הבר הקבוע שלי. מעבר למגוון הרחב של אופציות טבעוניות, יש בבר הזה מוזיקה בווליום הנכון שמאפשר שיחה בין אנשים. אין פוזה ושירות איטי המאפיין את הברים בדיזנגוף. נעים לשבת בחוץ, נעים לשבת בפנים, האווירה מאפשרת להכיר אנשים חדשים ואפילו יש משחקים קטנים על השולחנות. כיף לשבת עם חברים, אפשר גם לבוא לבד ולהכיר אנשים חדשים. ובעניין הדייטים – גם אם הדייט יהיה גרוע, אני יודעת ששאפל אף פעם לא יאכזב אותי. ואם עתליה במשמרת – זכיתם. פרט משעשע: אהבתי לשבת בפנים בצמוד לאחד מהחלונות וזה אפשר people watching החוצה, אבל שמו שם וילון…
פלורנטין 19 תל אביב

2. יפרח המשתלה האופטימית

למרות שאני גרה בתל אביב, לא ויתרתי על החלום של בית עם גינה. אני שותלת עציצים ופרחים באדניות בצמוד לבית שלי. כל פעם שאני עצובה או כשאחד מהצמחים מת, אני הולכת למשתלה הקטנה הזאת וקונה משהו חדש. בעברי הייתי רוצחת עציצים סדרתית. כשנכנסתי לחנות בפעם הראשונה, עדי, והבעלים נתן לי נאום "הצמחים זה כמו ילדים, זאת מחוייבות. זה משהו שצריך קבוע לדאוג לו. את צריכה להבין את זה". עניתי לו :"נכון, ולכן אני אלהורית… אבל בא לי פרחים אז אני אנסה". ניסיתי ועכשיו אני לא מחכה לגבר שיביא לי פרחים, אני פשוט מגדלת אותם.
צריפין 35 תל אביב

3. שחייה לילית לאור הירח בחוף הילטון

בקיץ, בזמנים בהם אין אזעקות, אני אוהבת להגיע לחוף הילטון דווקא בערב, לתפוס את השקיעה ולשחות לצידה אבל גם להישאר ולשחות בים כשכולם הולכים והירח יוצא. זה ממש מרגיע אותי וככה אני מרגישה את החיבור שלי לטבע. אני לא אוהבת להשתזף, אז השעות האלו עובדות לי מצוין. חשוב לוותר על הסטורי, לשלם 5 שקלים ולשים את הטלפון ואת התיק שלכם בלוקר כדי שלא ידפקו לכם אותם.

4. יער הפיות

בתור נערה פריקית גדלתי בעכו ובכרמיאל ולהגיע לתל אביב לדיזנגוף סנטר הייתה חוויה תרבותית מאוד חשובה בשבילי. אהבתי להסתובב בסנטר בין חנויות הספרים שמכרו מנגה לבין החנויות של אופנה אלטרנטיבית, אבל מקום מיוחד בלב תפסה דווקא החנות הזאת. יש משהו קסום שהרגשתי בגיל 15 ואני ממשיכה להרגיש כל פעם שאני מבקרת ביער הפיות בסנטר. הריחות של קטורת, ספרים על אסטרולוגיה, קריסטלים וקלפי טארוט מכל מיני סוגים ועיצובים. זה גורם לי להרגיש קצת מכשפה, לחזור הביתה עם מרווה חדשה ולטהר אנרגטית את הבית שלי.
דיזנגוף סנטר תל אביב

5. הגלריות בקרית המלאכה

גרתי באזור כ-6 שנים במפעל מתכות שהוסב בצורה לא חוקית לדירות. האזור עובר ג׳נטריפיקציה ואפשר למצוא שם תופעות מכוערות לצד הגלריות היפות. בכל חודש יש תערוכות חדשות ואני אוהבת ללכת ולהסתכל על אמנות ולקבל השראה. לא פעם יצא לי לפגוש את האמנים עצמם ולפתח שיחות מעניינות על היצירות שלהם. ממש ממליצה לכולם, זה כמו מוזיאון, אבל בחינם ויותר אישי.

מקום לא אהוב בעיר:

המדרחוב החדש בפלורנטין.אז העירייה שמה כמה כיסאות ושולחות וגם ספסלים וסגרה את הכביש. תאורטית זה רעיון מצוין. בפועל זה הפך להיות כביש מהיר לשליחי וולט ולרוכבי הקורקינט. ובתור מישהי שנכנס בה קורקינט לפני חצי שנה הייתי אוסרת את הקורקינטים החשמליים לגמרי. סליחה, דושים, תצטרכו לנסוע על אופניים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט האחרון שראיתי לפני המלחמה היה "אנקת גבהים". וזה לא הסרט הכי אינטליגנטי או פותח לב לדבר עליו בראיון. מומלץ לנשים בשביל האסקפיזם, מכיוון שהעלילה היא בעיקר ג׳ייקוב אלורדי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מצאתי את עצמי חוזרת לספר "אל דאגה" של דייל קרנגי. עיקר הדברים שמרגיעים אותי מתוכו זה לחיות את כל יום ביומו כיחידה נפרדת, ולדאוג פחות לגבי הדברים שההסתברות הסטטיסטית שלהם נמוכה. אני ממליצה לקרוא את הספר כי יש בו פילוסופיה שלמה של להתייחס לחיים ביותר קלילות ופחות לחץ. הלוואי שתמיד אצליח ליישם כי אני לא.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בלי קשר לתקופה זה חשוב ללטף, להאכיל ולאמץ את חתולי הרחוב. בנוסף אני ממליצה להתנדב בכלביה העירונית בתל אביב. המון כלבים חמודים יושבים כל היום בכלובים ומתחננים שמישהו יוציא אותם לטיול, יקח לאומנה או יאמץ. הכלביה נמצאת ליד הנמל ברחוב שי עגנון 1, יש מרחב מוגן וחנייה. מחפשים מתנדבים לבוקר אחד לפחות בשבוע, כ-4 שעות. פתוחים מראשון עד שבת, פרטים בוואטסאפ 0547204228. תזכורת חשובה – אל תקנו, תאמצו!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אנשי הבמה ובפרט מלכות הדראג של תל אביב שדואגות שתמיד נשמח. הדראג מביא לחיי המון צחוק ושמחה. אני מאוד מחוברת לסצנה ואפילו עשיתי סטנדאפ בערב דראג השנה. ואם אנחנו מדברים על תל אביבית ספציפית אחת, אז אני רוצה להרים למלכת הדראג ג'ואנה ראס שניסתה להרים ליין מסיבות חדש בשם "ריינו" בפורים והכל התבטל בגלל המצב. ב-11.05 ליין הדראג שלה חוזר עם ערב דראג ספיישל אירוויזיון נוצץ במיוחד. תבואו להרים!

מה יהיה?
בסוף יהיה טוב. מאז 2020 אנחנו חיים ממשבר למשבר וניסיון החיים שלי מלמד אותי שבסוף הדברים מסתדרים. השאלה מתי יסתדר ולכמה זמן הפעם? אני לא חושבת שיש על זה חשיבה אסטרטגית אצל מקבלי ההחלטות.

• העיר שלי
• פופ ישראלי
• חוף הילטון
• דיזנגוף סנטר
• קרית המלאכה
• גלריות
• דראג קווין
• פלורנטין

הדבר הראשון שקורה כשאתה מגיעה ל"לה מעלה", או יותר נכון לרחוב שבו היא נמצאת (שביל המרץ) היא תחושה פנימית עמוקה ששלחו אותך למקום הלא נכון. ספק אם יש עוד מסעדה בתל אביב שהמיקום שלה כל כך תלוש מההקשר שלה, ועוד מסעדה מקסיקנית. מה הקשר בין מקסיקו – הצבעונית, השמחה, הרועשת – לבין אוסף הבנינים האפרורי של קריית המלאכה, אזור שהוקם בשנות ה-60 וכבר אז נראה כמו אוסף מבנים קומוניסטיים מיושנים, ומאז רק הלך והדרדר?

>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה

הדבר השני שקורה זה שאתה מתקשה למצוא את המסעדה. אם כי ייתכן שאנשים יותר חדים מאיתנו לא היו עומדים מול הבניין ובוהים בו, מחפשים בלי הצלחה את הכניסה, רק כדי לקלוט אחרי דקות של מבוכה, שמדובר במשחק במילים ו"לה מעלה" היא בעצם "למעלה" (מת לפגוש את האבא שהמציא את הבדיחה הזו וללחוץ לו את היד. ללחוץ לו אותה חזק. וכואב). אז טיפסנו במדרגות – מעליות תעשיתיות בנות שישים הם פחות כוס המרגריטה שלנו – שהיו במקביל גם חור תולעת שלקחה אותנו לקומה השניה, אבל גם למקום וזמן אחר.

"לה מעלה" ניראת כמו מסעדה בקנקון בשנת 1985. עיצוב פנים שמשלב בין אלמנטים מקסיקנים מוגזמים, מדגלים ועד כובעי סומבררו, כדי שהתיירים לא יתבלבלו ויבינו איפה הם, לבין אלמנטים תקופתיים כמו כדור דיסקו ענק שתלוי במרכז החדר. היה חסר רק אילן בן שחר ספרדי שישים את השיר של ספידי גונזלס ברקע. למרבה המזל, לא הגענו בסופ"ש, אז מזיזים את השולחנות והופכים את המקום לסוג של מועדון ריקודים. באנו לאכול. סרקנו את התפריט מה-QR, והנה כבר מגיע האוכל.

התחלנו עם מנה של נאצ'וס לה וידה, שזה תיאור מדוייק כי נאצ'וס הם באמת החיים עצמם. לא הגרסה התעשייתית שפוגשים בקולנוע או בכדורגל, ומרגישים כמו דוריטוס שפגש את אוויר העולם במשך הרבה יותר מדי זמן, אלא לגמרי הדבר האמיתי. קערית עם נאצ'וס פריכים ומוצלחים, עם כל מה שהייתם רוצים שיהיו על אירוע קריספי כל כך: שעועית, עגבניות, פלפל חריף מורגש אבל לא מוגזם, גוואקומלי פשוט אבל מוצלח ושמנת. יותר מזה אנחנו לא צריכים. כלומר, חוץ מתוספת (בתשלום) של גבינה צהובה וצ'ילי קון קורנה, ששדרגו אותה אפילו יותר. אין פה קולינריה מתוחכמת או טעמים מורכבים, אבל יש כאן מנה מטונפת, באופן חיובי לגמרי, שקשה להפסיק לאכול. בתור מנה ראשונה שבאה להרגיע את הרעב זה לגמרי עושה את העבודה.

הסלט המחיקאני כבר לקח את הדברים צעד אחד קדימה. לכאורה גם כאן אין יותר מידי: שעועית שחורה, עגבניות, בצל, תירס, צ'ילי חריף, כוסברה, נענע ,גבינת וואחקה. נשמע יותר כמו רשימת קניות של צמחונים מאשר כמו מנה, אבל בפועל זה הרבה יותר מזה. למעשה, מדובר באחד הסלטים היותר כייפים שאפשר למצוא מדרום לירקון. זה נעים, זה טעים, והשילוב בין המרכיבים נותן ביס ששולח אותך לחוף קריבי, עם שמש נעימה וחול לבן.

הקמרונס אנ מולה – שרימפס על רוטב מקסיקני עם ציר שרימפס וקוג'י – הייתה מנה לא פוטוגנית בעליל. השלולית החומה שעליה ישבו השרימפס הרתיעה בהתחלה, אבל התגלתה כמולה (רוטב בספרדית) מוצלח מאוד, עם טעמי בוטנים שהזכירו קצת רוטב סאטה תאילנדי. השרימפס עצמם היו סבבה אבל עם כוכבית. הם היו עשויים טוב, עם טעמים ברורים של גריל, שתמיד מוסיפים לאירוע, רק אי אפשר היה שלא לתהות לגבי המרקם שלהם, שפה ושם העלה חשד קל שהם לא בדיוק נשלו באותו הבוקר מהים התיכון.

זוג הטאקוס קארנה, עם אסאדו, אונטריב, אוסובוקו ושפונדרה בבישול ארוך יין אדום, בצל צ'ילי וכוסברה היו דוגמה מצויינת ליכולת של השף לייצר מנה שמוצלחת בהרבה מכלל מרכיביה. הבשר, אין דרך קלה להגיד את זה, היה מבושל יותר מידי והגיע לדרגות יובש קצת לא נעימות. אם היינו צריכים לאכול אותו בפני עצמו יש מצב שהיינו לא מרוצים. בפועל, זה לגמרי לא הורגש בזכות בזכות הרוטב וסלסה רוחה שישבו מעליו ויצרו ביס נהדר, בשרי מצד אחד, אבל עסיסי ונעים מהצד השני. כזה שאתה מצטער שהוא נגמר כל כך מהר.

ה"קרנה סטרוגנוף" דורש הסבר מקדים. סטרוגנוף הוא טעם נרכש, כלומר מרקם נרכש. בשר לא צריך להיות במרקם צמיגי אף פעם. לא משנה בכמה שמנת תבשל אותו, זה תמיד יהיה מוזר. וזה נכון גם כאן. ועדיין, אחרי שאמרנו את המובן מאליו והתגברנו על הקושי המובנה, זאת מנה שעושה את העבודה. השילוב בין רצועות השייטל לבין האורז המקסיקני שעליו הוא ישב ועם גבינת הפרמזן מלמעלה פשוט מוצלח, כך שלמרות ההסתייגות הבסיסית, ליקקנו את הצלחת עד הקצה.

הפולנטה דל-מאר, הייתה, בלי ספק בכלל המנה המוצלחת של הארוחה. גם כאן השרימפס היו עשויים נהדר, למרות הפיקפוק במידת הטריות, רק שזה לא שינה כלום כי הכוכבת הבלתי מעורערת של האירוע הייתה הפולנטה. תשכחו מפולנטת הגורמה של אסף גרניט, אנחנו לא מדברים בכלל על אותו האירוע. זאת פולנטה שהדרך היחידה להגדיר אותה היא כפרית – גסה, עם גרגירים ועם מלא פרמזן – אבל התוצאה פשוט אדירה. כל כך טובה שהשרימפס מלמעלה היו רק תוספת נחמדה. כמה זה היה מוצלח? ממש שקלנו להזמין עוד אחד רק בשביל הפולנטה.

בשלב הזה כבר לא יכולנו לראות בעיניים. אז כמובן שלקחנו צ'ורוס לקינוח. דווקא כאן קצת התאכזבנו. זה לא שזה לא היה מוצלח, והרוטב בצד, שילוב בין ד'ולצה דה לצ'ה ושמנת חמוצה היה לגמרי יציאה ואיזון נהדר בין מציקות וחמיצות, אבל עקב כשל טכני קל, הצ'ורוס, שמבחוץ היו בפריכות מושלמת, היו לא עשויים עד הסוף מבפנים, מה שקצת הוריד, אבל לא הפריע לנו לסיים אותם עד הסוף.

>> בדרך כלל, לתת ארבעה כוכבים למסעדה זה בסדר גמור. כשזה חיים כהן, זה מאכזב
>> אכלנו ארוחה מעולה במסה. לא היה לנו מושג שהיא תהיה גם האחרונה

"לה מעלה" היא לא מסעדה מקסיקנית אותנטית, אבל היא גרסה מזרח תיכונית נהדרת של מטבח שכמעט ולא מצליח לתפוס כאן. אין כאן את הטעמים הגסים והמקוריים של המקור, אבל יש כאן אוכל בסגנון מקסיקני שעבר התאמה כמעט מושלמת לטעם הישראלי. מקום שיכול להתאים גם לארוחת ערב וגם לסתם ישיבה על הבר עם אלכוהול מוצלח ונישנושים. תוסיפו לזה מחירים סבירים שלא יקרעו לכם את הכיס (בטח במונחים תל אביבים) והנה מקום שכדאי לכם להכיר.

4 כוכבים. לה מעלה, שביל המרץ 5, שני-חמישי 12:30-24:00, שישי-שבת 19:00-24:00, סגור בראשון

נאצ'וס אל וידה (קטן עם תוספת גבינה וצ'ילי) 34 + 25 לתוספות
סלט מחיקאני 48
קמרונס אנ מולה 62
טאקו קרנה 42
קרנה סטרוגונוף 78
פולנטה דל מר 88
צ'ורוס 38

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• לה מעלה
• אוכל מקסיקני
• קרית המלאכה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון

רחוב ביל"ו

לפני חמש עשרה שנים גרנו מעבר לים וקראתי מאמר של יורם קניוק. הוא תיאר את רחוב ביל״ו, את יוסל ברגנר הצייר והספר השכן שלו שזכו בלוטו, את גן הילדים של איריס ואת בית הקפה ברח׳ כרמיה. הכל נשמע לי כמו מתוך סיפור קצר של ברונו שולץ. כשחזרנו לארץ, והייתי בהריון, רחוב ביל״ו קיבל אותנו אליו בחיבוק. גילינו שהוא בעצם מן קיבוץ עירוני. גידלנו את הילדים עם השכנים האהובים שממול שהפכו לחברים הכי טובים, למשפחה ממש. בחצר של מירנדה ויורם קניוק, עם הטרמפולינה והבית על העץ, נדדו הילדים מרחוב הגלבוע אל החצר. הבית נהרס והיום קם על חורבותיו בית אחר. מחוץ לחלון ראיתי איך העיר נהרסת עם דחפורים ועל חורבותיה קמים מגדלים. המראה מהחלון אפילו היה הבסיס לאחת מהתערוכות שלי. היום אני חיה בבית אחר, מרווח יותר, בשכונה אחרת בתל אביב. אני עוד לא מכירה פה אף אחד כמעט. יש פה עצי פיקוס מפוארים ממש, אבל המגנט של השכונה הקודמת מושך אותי אליו ועדיין שם – אני נושמת יותר בקלות. אני מוצאת את עצמי מדוושת לשם בבוקר, לחיים שהיו לי. אני חושבת שהבלוק בין רחוב לונץ לשינקין תמיד יישאר הבית שלי.
רחוב ביל"ו, בין גינת ביל"ו לרחוב שינקין

הבית הסקוטי

היה קיץ ובבית הסקוטי ג׳ונגל הצמחיה הירוק היה צהוב ויבש. כל מה שידעתי או חשבתי שאני מרגישה, התערער והשתבש ביום אחד, שבוע אחרי שנאלצנו לעזוב. חברתי הטובה והאהובה, מאיה אטון ז״ל, אמנית אדירה והאישה הכי חכמה שהכרתי, הלכה לעולמה במפתיע והשאירה אחריה עדה של לבבות שבורים. בשנים האחרונות חלקנו יחד סטודיו ונדדנו יחד ממקום למקום כמו אורגניזם דו ראשי. לפני שלוש שנים, עברנו אל הבית הסקוטי ביפו (בזכות הגלריסטית שלה, נעמי גבעון) והפכנו אותו לסטודיו זמני, אבל קיווינו שנשאר בו כל החיים. ידענו שיהפוך יום אחד למלון, והיה לנו מזל גדול, שבעקבות הקורונה, הבניה התעכבה והרווחנו שם עוד שנים של חסד. המבנה יוצא הדופן הזה נוסד ב-1870 ע״י הנזירה מייגן ואביה הכומר הבריטי כבית חולים האנגלי. מאוחר יותר הפך לבית הארחה סקוטי וננטש במהלך מלחמת העולם השניה. הסטודיו שלנו שכן במבנה האחורי שהיה נטוש מאז 1948. עברו עלינו שנתיים מסעירות בהן המקום הפך עבורנו לבועה מחוץ לזמן. המקום היה מכושף ומסעיר. מעולם לא ידענו אם יחכה לנו בבוקר סוס, כלבת תקיפה, שבעה טווסים או שני דגי טרף שוחים בדלי. ביום בו פינינו את הסטודיו, מאיה הצטלמה לווידאו ואני ניסיתי לטפס על העץ עם חברה שהעץ שרט אותה מאוד, כאילו המקום סימן לנו שהגיע הזמן לעזוב. שלושה ימים אחרי מאיה התאשפזה לטיפול ממנו היא לא שבה, והבית הסקוטי הפך למקום האחרון בו מאיה ואני התחבאנו מהעולם. מקום ששחרר לנו כל הזמן סימנים וסמלים שלא הצלחנו לקרוא. הבית הסקוטי, שהופך בימים אלה למלון בוטיק, הוא גם השכונה סביבו. אלישע הטווס של השכן, המכולת ששיפצו לארמון בפינה של רחוב יפת, תהלוכות יום ראשון לכנסיית סן ג׳ון. אבל יותר מהכל – זה בנין שתמיד יהיה קיים לי בתודעה כמקום מסתור, רגע לפני השבר.
יפת 54, יפו

סירה בירקון

מתחת לגשר אבן גבירול, ליד הברווזים ומכונת הגלידות שאף פעם לא עובדת, שוכן כבר שנים צריף ולידו סירות. אפשר לשכור שם סירות משוטים, פדלים או מנוע ולצאת לשיט בן שעה, מגשר אבן גבירול מעבר לגשר נמיר. זה לא זול, אבל זה הכי קרוב לשיט בתמזה או בקאנאל סן מרטן. כשהייתי בת 16 ברחתי ביום ההולדת שלי מבית הספר, באוטובוס, שהוביל אל הירקון. הברזתי ממבחן בתנ"ך ובכלל לא ידעתי שמארגנים לי מסיבת הפתעה בבית ספר. אמא שלי הכינה עוגות ותותים. בזמן שחגגו לי בבית הספר ותהו איפה אני, שכרתי סירה בירקון, שטתי בגשם ובכיתי על בדידותי המרה בגרסת גיל ההתבגרות, כמו איזו מן אופליה בירקון. הלוואי ויכולתי אז לדמיין ששנים אחר כך, השעה הנהדרת ביותר שאוכל לבקש היא כזו של שיט בסירה עם המשפחה שלי, ביום יפה. ביום ההולדת האחרון, הבן הגדול שלי מקסי נהג בסירה ושמר שהאח הקטן שלו, הסערה הג׳ינג׳ית, לא יחליט פתאום לקפוץ למשחה. בדרך פגשנו בהמון שחפים. השתדלנו לא להתקרב מדי אל גדת הנחל, שם חיים הברווזים שהעבירו לפני כשנה מהבריכה בפארק קריית ספר לירקון כי התרבו מדי. שעה כזאת גרמה לי לחייך ולדמיין שיש עוד תל אביב חייכנית ופסטורלי, עם ציוץ של ציפורים והאנשים שאני הכי אוהבת.
נחל הירקון, מתחת לגשר אבן גבירול

המגדלור ומגזין III

מאז שאני זוכרת את עצמי טמבוריות, חנויות של ציוד אמנות וחנויות ספרים הן עבורי כמו חנויות ממתקים שמפתות אותי לנסות חומרים חדשים. אני לא שומרת נאמנות לטמבוריה או חנות ציוד אמנות אחת (למרות שמאי ארט החדשה יחסית בפרוג ממש נהדרת) אבל המקומות שגורמים לי עונג ונחמה הן חנויות ספרים שיש בהן גם פינה נעימה ועשירה של ספרי אמנות ועיצוב. כשרע לי או כשאני מרגישה מרוקנת, וגם בכל יום הולדת שלי, של משפחה או של חברים – אני מוצאת את עצמי רוכבת על האופנים בכיוון של חנות הספרים המגדלור. בין הקומה של ספרי הקריאה לקומה של ספרי האמנות אפשר למצוא רגעים של חסד. לא מגרשים אותי משם גם כשאני נשארת שעות, מנסה למצוא מתנה לחברה או שיר שיתאים ממש להרצאה הבאה. בתחילת כל תערוכה, פרויקט או הרצאה, אני הולכת לשם, לעלעול בספרים לחפש איזה זנב ציטוט או סימן דרך. אני עובדת כבר שנים על ספר האמנית שלי, אטלס לחיים אחרי ההצפה, שעתיד סוף סוף לצאת לאור ממש בקרוב, ולכן מקיפה את עצמי בספרי אמן. לפני שנה נפתחה חנות המוקדשת לספרי אמנות ישראלים, ממש מול חלל האמנות מגזין ||| ביפו שאוצרת ומנהלת כרמית גלילי. אני ממש ממליצה להפוך את חנות הספרים הקטנטנה הזאת למקום לרכישת מתנות יום הולדת (פתוחה רק בימי חמישי ושישי). הכסף מגיע בעיקר לאמנים שיצרו את הספרים ואפילו תהליך בחירת הספר מענג מאין כמותו. אפשר גם לאכול בורקס ממש ליד ולקפוץ לחלל האמנות היפה כל כך ממול, מגזין III.
המגדלור, מקווה ישראל 18; מגזין III ספרים, עולי ציון 17 יפו

View this post on Instagram

A post shared by המגדלור – ספרים×מתנות×פיתויים (@hamigdalor)

לה מעלה

לפני כמה חודשים עברנו דירה אחרי 12 שנים. היגרנו מהקיבוץ ברחוב ביל״ו ליבשת אחרת, מעבר להרי החושך, ברובע 4, בין כיכר רבין לשדרות ויצמן. הקהילה פה נראית ממש נהדרת, גן הילדים ליד גינת אורי קסום, הגננות מסורות, יצירתיות ומחבקות. אבל אני עוד לא כל כך מכירה אנשים. בינתיים אני חברה של עצי הפיקוס המפוארים בשכונה, הכלבים בגינת סוטין ומגלה דרכים סודיות חדשות. בכל יום חמישי, אסף בן הזוג שלי ואני יוצאים למסע מלכותי על האופנים לכיוון דרום, לכל המקומות שפעם היו מרחק הליכה מהבית. לבר בדגי בטשון הטעים כל כך או אפילו עד מסקל, אחד הברים המקסיקנים המשמחים בעיר. אבל מכל המקומות במסעות ימי חמישי, אתמקד במסעדה המקסיקנית לה מעלה בקרית המלאכה. לפני שנים שכן בבניין הסטודיו שלי, ובקומה הראשונה היתה קפיטריה של פועלים בה היינו אוכלים ארוחת צהרים. עברו שנים, הקפיטריה הפכה למסעדה מקסיקנית, מקום שמח שמגיעים אליו לפני או אחרי פתיחות של תערוכות עם החברות למרגריטה עם ליקר צברים או אחת חריפה עם מלפפון, וסביצ׳ה נהדר. אמש ישבתי שם ביום הולדת של חבר וכל הזמן חיכיתי שמאיה, החברה שלי שהלכה לעולמה, תכנס בדלת. קבענו שם ממש לפני שישה חודשים. היא לא באה. אתמול הבנתי שאני חייבת לחזור לאותם המקומות ולשתות ולאכול ולהפסיק לפחד. שחלק מהשיחה שלי איתה, שתמשיך בראש שלי, קשורה במרגריטה ובציורים של הגולגלות המחייכות (היא אהבה גולגלות מחייכות). המקום כל כך שמח ונעים, והייתי שמחה לשבת שם עם מאיה לעוד מרגריטה.\
שביל המרץ 5, קרית המלאכה

ניבי אלרואי היא אמנית רב תחומית זוכת פרסים שהציגה תערוכות בארץ ובעולם. בתחילת פברואר ייפתח הקורס השלישי בהנחייתה בסדרת "המושכות בחוטים" בבית לאמנות ישראלית, שמייצג נקודות מפגש בין אמנים בינלאומיים פורצי דרך לאמנות ישראלית.לפרטים והרשמה

• העיר שלי
• ספרות
• ספרים
• המגדלור
• אמנות
• קרית המלאכה
• נחל הירקון
• יפו