להתגעגע אבל להפסיק לפחד: העיר של ניבי אלרואי

רחוב ביל"ו

לפני חמש עשרה שנים גרנו מעבר לים וקראתי מאמר של יורם קניוק. הוא תיאר את רחוב ביל״ו, את יוסל ברגנר הצייר והספר השכן שלו שזכו בלוטו, את גן הילדים של איריס ואת בית הקפה ברח׳ כרמיה. הכל נשמע לי כמו מתוך סיפור קצר של ברונו שולץ. כשחזרנו לארץ, והייתי בהריון, רחוב ביל״ו קיבל אותנו אליו בחיבוק. גילינו שהוא בעצם מן קיבוץ עירוני. גידלנו את הילדים עם השכנים האהובים שממול שהפכו לחברים הכי טובים, למשפחה ממש. בחצר של מירנדה ויורם קניוק, עם הטרמפולינה והבית על העץ, נדדו הילדים מרחוב הגלבוע אל החצר. הבית נהרס והיום קם על חורבותיו בית אחר. מחוץ לחלון ראיתי איך העיר נהרסת עם דחפורים ועל חורבותיה קמים מגדלים. המראה מהחלון אפילו היה הבסיס לאחת מהתערוכות שלי. היום אני חיה בבית אחר, מרווח יותר, בשכונה אחרת בתל אביב. אני עוד לא מכירה פה אף אחד כמעט. יש פה עצי פיקוס מפוארים ממש, אבל המגנט של השכונה הקודמת מושך אותי אליו ועדיין שם – אני נושמת יותר בקלות. אני מוצאת את עצמי מדוושת לשם בבוקר, לחיים שהיו לי. אני חושבת שהבלוק בין רחוב לונץ לשינקין תמיד יישאר הבית שלי.
רחוב ביל"ו, בין גינת ביל"ו לרחוב שינקין

גינת ביל"ו. צילום: שאול אדרת, מתוך Google Street View

הבית הסקוטי

היה קיץ ובבית הסקוטי ג׳ונגל הצמחיה הירוק היה צהוב ויבש. כל מה שידעתי או חשבתי שאני מרגישה, התערער והשתבש ביום אחד, שבוע אחרי שנאלצנו לעזוב. חברתי הטובה והאהובה, מאיה אטון ז״ל, אמנית אדירה והאישה הכי חכמה שהכרתי, הלכה לעולמה במפתיע והשאירה אחריה עדה של לבבות שבורים. בשנים האחרונות חלקנו יחד סטודיו ונדדנו יחד ממקום למקום כמו אורגניזם דו ראשי. לפני שלוש שנים, עברנו אל הבית הסקוטי ביפו (בזכות הגלריסטית שלה, נעמי גבעון) והפכנו אותו לסטודיו זמני, אבל קיווינו שנשאר בו כל החיים. ידענו שיהפוך יום אחד למלון, והיה לנו מזל גדול, שבעקבות הקורונה, הבניה התעכבה והרווחנו שם עוד שנים של חסד. המבנה יוצא הדופן הזה נוסד ב-1870 ע״י הנזירה מייגן ואביה הכומר הבריטי כבית חולים האנגלי. מאוחר יותר הפך לבית הארחה סקוטי וננטש במהלך מלחמת העולם השניה. הסטודיו שלנו שכן במבנה האחורי שהיה נטוש מאז 1948. עברו עלינו שנתיים מסעירות בהן המקום הפך עבורנו לבועה מחוץ לזמן. המקום היה מכושף ומסעיר. מעולם לא ידענו אם יחכה לנו בבוקר סוס, כלבת תקיפה, שבעה טווסים או שני דגי טרף שוחים בדלי. ביום בו פינינו את הסטודיו, מאיה הצטלמה לווידאו ואני ניסיתי לטפס על העץ עם חברה שהעץ שרט אותה מאוד, כאילו המקום סימן לנו שהגיע הזמן לעזוב. שלושה ימים אחרי מאיה התאשפזה לטיפול ממנו היא לא שבה, והבית הסקוטי הפך למקום האחרון בו מאיה ואני התחבאנו מהעולם. מקום ששחרר לנו כל הזמן סימנים וסמלים שלא הצלחנו לקרוא. הבית הסקוטי, שהופך בימים אלה למלון בוטיק, הוא גם השכונה סביבו. אלישע הטווס של השכן, המכולת ששיפצו לארמון בפינה של רחוב יפת, תהלוכות יום ראשון לכנסיית סן ג׳ון. אבל יותר מהכל – זה בנין שתמיד יהיה קיים לי בתודעה כמקום מסתור, רגע לפני השבר.
יפת 54, יפו

הבית הסקוטי ביפו. צילום: נונה ארונוב, מתוך Google Street View

סירה בירקון

מתחת לגשר אבן גבירול, ליד הברווזים ומכונת הגלידות שאף פעם לא עובדת, שוכן כבר שנים צריף ולידו סירות. אפשר לשכור שם סירות משוטים, פדלים או מנוע ולצאת לשיט בן שעה, מגשר אבן גבירול מעבר לגשר נמיר. זה לא זול, אבל זה הכי קרוב לשיט בתמזה או בקאנאל סן מרטן. כשהייתי בת 16 ברחתי ביום ההולדת שלי מבית הספר, באוטובוס, שהוביל אל הירקון. הברזתי ממבחן בתנ"ך ובכלל לא ידעתי שמארגנים לי מסיבת הפתעה בבית ספר. אמא שלי הכינה עוגות ותותים. בזמן שחגגו לי בבית הספר ותהו איפה אני, שכרתי סירה בירקון, שטתי בגשם ובכיתי על בדידותי המרה בגרסת גיל ההתבגרות, כמו איזו מן אופליה בירקון. הלוואי ויכולתי אז לדמיין ששנים אחר כך, השעה הנהדרת ביותר שאוכל לבקש היא כזו של שיט בסירה עם המשפחה שלי, ביום יפה. ביום ההולדת האחרון, הבן הגדול שלי מקסי נהג בסירה ושמר שהאח הקטן שלו, הסערה הג׳ינג׳ית, לא יחליט פתאום לקפוץ למשחה. בדרך פגשנו בהמון שחפים. השתדלנו לא להתקרב מדי אל גדת הנחל, שם חיים הברווזים שהעבירו לפני כשנה מהבריכה בפארק קריית ספר לירקון כי התרבו מדי. שעה כזאת גרמה לי לחייך ולדמיין שיש עוד תל אביב חייכנית ופסטורלי, עם ציוץ של ציפורים והאנשים שאני הכי אוהבת.
נחל הירקון, מתחת לגשר אבן גבירול

סירות בירקון. צילום: shutterstock

המגדלור ומגזין III

מאז שאני זוכרת את עצמי טמבוריות, חנויות של ציוד אמנות וחנויות ספרים הן עבורי כמו חנויות ממתקים שמפתות אותי לנסות חומרים חדשים. אני לא שומרת נאמנות לטמבוריה או חנות ציוד אמנות אחת (למרות שמאי ארט החדשה יחסית בפרוג ממש נהדרת) אבל המקומות שגורמים לי עונג ונחמה הן חנויות ספרים שיש בהן גם פינה נעימה ועשירה של ספרי אמנות ועיצוב. כשרע לי או כשאני מרגישה מרוקנת, וגם בכל יום הולדת שלי, של משפחה או של חברים – אני מוצאת את עצמי רוכבת על האופנים בכיוון של חנות הספרים המגדלור. בין הקומה של ספרי הקריאה לקומה של ספרי האמנות אפשר למצוא רגעים של חסד. לא מגרשים אותי משם גם כשאני נשארת שעות, מנסה למצוא מתנה לחברה או שיר שיתאים ממש להרצאה הבאה. בתחילת כל תערוכה, פרויקט או הרצאה, אני הולכת לשם, לעלעול בספרים לחפש איזה זנב ציטוט או סימן דרך. אני עובדת כבר שנים על ספר האמנית שלי, אטלס לחיים אחרי ההצפה, שעתיד סוף סוף לצאת לאור ממש בקרוב, ולכן מקיפה את עצמי בספרי אמן. לפני שנה נפתחה חנות המוקדשת לספרי אמנות ישראלים, ממש מול חלל האמנות מגזין ||| ביפו שאוצרת ומנהלת כרמית גלילי. אני ממש ממליצה להפוך את חנות הספרים הקטנטנה הזאת למקום לרכישת מתנות יום הולדת (פתוחה רק בימי חמישי ושישי). הכסף מגיע בעיקר לאמנים שיצרו את הספרים ואפילו תהליך בחירת הספר מענג מאין כמותו. אפשר גם לאכול בורקס ממש ליד ולקפוץ לחלל האמנות היפה כל כך ממול, מגזין III.
המגדלור, מקווה ישראל 18; מגזין III ספרים, עולי ציון 17 יפו

 

View this post on Instagram

 

A post shared by המגדלור – ספרים×מתנות×פיתויים (@hamigdalor)

לה מעלה

לפני כמה חודשים עברנו דירה אחרי 12 שנים. היגרנו מהקיבוץ ברחוב ביל״ו ליבשת אחרת, מעבר להרי החושך, ברובע 4, בין כיכר רבין לשדרות ויצמן. הקהילה פה נראית ממש נהדרת, גן הילדים ליד גינת אורי קסום, הגננות מסורות, יצירתיות ומחבקות. אבל אני עוד לא כל כך מכירה אנשים. בינתיים אני חברה של עצי הפיקוס המפוארים בשכונה, הכלבים בגינת סוטין ומגלה דרכים סודיות חדשות. בכל יום חמישי, אסף בן הזוג שלי ואני יוצאים למסע מלכותי על האופנים לכיוון דרום, לכל המקומות שפעם היו מרחק הליכה מהבית. לבר בדגי בטשון הטעים כל כך או אפילו עד מסקל, אחד הברים המקסיקנים המשמחים בעיר. אבל מכל המקומות במסעות ימי חמישי, אתמקד במסעדה המקסיקנית לה מעלה בקרית המלאכה. לפני שנים שכן בבניין הסטודיו שלי, ובקומה הראשונה היתה קפיטריה של פועלים בה היינו אוכלים ארוחת צהרים. עברו שנים, הקפיטריה הפכה למסעדה מקסיקנית, מקום שמח שמגיעים אליו לפני או אחרי פתיחות של תערוכות עם החברות למרגריטה עם ליקר צברים או אחת חריפה עם מלפפון, וסביצ׳ה נהדר. אמש ישבתי שם ביום הולדת של חבר וכל הזמן חיכיתי שמאיה, החברה שלי שהלכה לעולמה, תכנס בדלת. קבענו שם ממש לפני שישה חודשים. היא לא באה. אתמול הבנתי שאני חייבת לחזור לאותם המקומות ולשתות ולאכול ולהפסיק לפחד. שחלק מהשיחה שלי איתה, שתמשיך בראש שלי, קשורה במרגריטה ובציורים של הגולגלות המחייכות (היא אהבה גולגלות מחייכות). המקום כל כך שמח ונעים, והייתי שמחה לשבת שם עם מאיה לעוד מרגריטה.\
שביל המרץ 5, קרית המלאכה

לה מעלה (צילום: תם וינטראוב לוק)

ניבי אלרואי היא אמנית רב תחומית זוכת פרסים שהציגה תערוכות בארץ ובעולם. בתחילת פברואר ייפתח הקורס השלישי בהנחייתה בסדרת "המושכות בחוטים" בבית לאמנות ישראלית, שמייצג נקודות מפגש בין אמנים בינלאומיים פורצי דרך לאמנות ישראלית. לפרטים והרשמה