הפקדתי את חיי בידיו של טינאייג'ר מחוצ'קן, ויצאתי ללונה פארק

אני אוהבת את הלונה פארק. להיכנס בשערים, לחכות בתור, להעלות על מתקנים, להדחיק את העובדה ששלומי ובטחוני מופקדים בידי טינאייג'ר מחוצ'קן המועסק בשכר מינימום. יחד עם החוויה הזאת גם משלמים המון כסף על אוכל מתועש ובעיקר חווים את עם ישראל כפי שהוא בתצורתו האמיתית. מבחינתי להגיע ללונה פארק זה כמו לעבור גירוש שדים: אני עולה על המתקנים שהכי מפחדת מהם, מתמודדת עם הפחד שלי, מתעממת עם התחושות הקשות, ומבינה שסטטיסטית, אם כל האנשים שעלו לפניי למתקן לא מתו, אז גם אני לא אמות.

כך הגעתי בשעה 11:00 ללונה פארק. הופתעתי לראות שלא היה ממש תור בעמדת הכרטיסים, אבל עוד יותר הופתעתי לגלות זה שכרטיס כניסה אחד לאדם אחד עולה 152 שקלים חדשים. כן כן, קראתם נכון – וכל מי שמעל 90 ס"מ חייב לשלם מחיר מלא. זה עורר בי זעם שהיה צריך להחליק החוצה בעזרת במילים כמו "מה זה כבר 152 שקל ליום מלא הרפתקאות?". כמו כן, יש לציין שלאורך כל היום ליוותה אותי חברה טובה שסבלה מכל רגע. כך שלכל המילים המאושרות שתקראו מכאן ואילך, תדמיינו גם ליווי רעש רקע של בחורה שמזדעזעת מכל דבר שהיא רואה סביבה.

הוספנו תמונה, שלא יהיה לכם ספק לגבי מחיר הכרטיס (צילום: אספיר איובוב)

לא בזבזנו זמן וישר חיפשנו את המתקן הראשון לעלות עליו מבלי לחכות הרבה. למזלנו החודש הוא מאי, מזג האוויר הוא נעים ולא היו כל כך הרבה אנשים, כך שההמתנה למתקנים לא ארכה יותר מכמה דקות עד רבע שעה-עשרים דקות לכל היותר, דבר שיהפוך לנדיר עד בלתי אפשרי בחודשי הקיץ. עטנו על ההזדמנות לטפס על מתקן הפילים המיועד לילדים קטנים (לא היה תור), שהרים אותנו בקושי שני מטר וחצי מעל האדמה ונתן לנו להיכנס בעדינות לחווית הלונה פארק.

מיד לאחר מכן החלטנו להקצין וללכת ישר ל"סטאר פלייר", מתקן נדנדות שעולה 80 מטר מעל האדמה. להלן: הכי גבוה בלונה פארק. מדובר באחד המתקנים האהובים עליי, בעיקר כי הוא הדבר הכי מפחיד ומרגיע בו זמנית עבורי. התור אמנם ארך כעשרים דקות אבל אלו היו 20 דקות מאוד מעניינות בגלל התפתחות ריב בין שתי קבוצות צדקניות במיוחד של ילדים בני 12, שיתועד כאן במלואו: קבוצה אחת של שלוש חברות עמדה מלפנינו. לפתע נכנסו לתור ועקפו את ההמון שני ילדים בגילן של הבנות, ונעצרו ממש באמצע, מלפנינו ומאחורי הבנות. קבוצת הבנות שהבחינה בפושעים שעקפו מיהרו להגיד לנו – הן עקפו אתכן בתור. אני וחברתי הסכמנו איתן אבל גם לא היה לנו מאוד אכפת.

עם זאת, לבנות האלה זה היה מאוד חשוב – בעוצמה בה דברים יכולים להיות חשובים רק בגיל 12 והן התחילו לעמת את הבנים עם המציאות האובייקטיבית בה הם עקפו בתור. הבנים נשארו נאמנים לנרטיב שלהם וטענו שהם לא עקפו בכלל, הם רק הלכו רגע וחזרו, זה המקום שלהם. לבסוף זו הייתה דווקא חברתי שניטרלה את הסיטואציה כשאמרה שהם עקפו, אבל שזה גם בסדר שהם עקפו וזה לא משנה. כולם השתתקו בשנייה לאור טיעון כל כך מורכב מבחינה גאופוליטית, עד שאחת מהילדות – בת 12! – הפנתה אלינו עורף בזעם, הסתכלה על חברות שלה ואמרה "אין, רק בישראל דבר כזה יכול לקרות. בחו"ל אף אחד לא יעקוף אותך".

אם היא הייתה מתחת ל-90 ס"מ, הכל היה נראה אחרת (צילום: אספיר איובוב)

רק כשהתיישבנו בתוך הסטאר פלייר הודיתי בפני חברתי שאני מפחדת, אבל היי, אם הילדים בני ה-12 הצדקניים יכולים לשרוד את זה, אז גם אנחנו יכולות. החזקנו ידיים. מהשנייה שהרגליים ניתקו מהאדמה ועלינו השמיימה, עצמתי עיניים והתחלתי לבכות. כשעלינו למעלה התחיל להתנגן בלונה פארק השיר "תעשי רק מה שאת אוהבת", ככל שעלינו יותר למעלה כך הפסקנו לשמוע אותו, רק אני המשכתי לשיר בלב "רק מה שאתתתת אוהבתתת".

אני אוהבת לפחד. אלו הם רגעים בהם הגוף עובר שינוי. הוא מפחד, אבל גם מעוניין להתגבר על הפחד. הוא מפחד, אבל יודע שהכל יהיה בסדר. חוויה על אנושית שאי אפשר להסביר. כמה שפחדתי והרגשתי שאני עומדת למות, ככה הרגשתי חופש ושחרור אינסופי. ובכי, בכיתי מלא. רק כשהגענו לאדמה ורגליי נגעו ברצפה, הפסקתי לבכות. ירדתי מהנדנדה וכל הגוף שלי רעד, השיר "מה שאת אוהבת" (4:05) של גלי עטרי עדיין התנגן. המסע לא ארך יותר משתי דקות.

סטטיסטית אף אחד לא מת מזה. לונה פארק תל אביב (צילום: אספיר איובוב)

עשיתי החלטה אמיצה ובמקום לרכוש מזון מהיר במחיר מוגזם, ארזתי לי ולחברתי פיתות עם שוקולד וחומוס. אני יודעת שזה מוריד מחווית הלונה פארק, אבל אחרי המחיר בכניסה, לא היה בי שום חשק להמבורגר מתועש עם צ'יפס. אחרי הכריך החלטנו ללכת לרכבת הרים – האנקונדה. במבט לאחור, זה לא היה כל כך חכם להעלות לרכבת הרים אחרי הכריך, אבל למזלי לא קרה כלום. התיישבתי במושבים של המתקן, לחצתי על עצמי את הסוגר, פחדתי שהוא לא לחוץ מספיק חזק, אבל התנחמתי שוב במוטו החדש שלי, "סטטיסטית אם אף אחד לא מת מזה עד עכשיו – גם אני לא אמות".

לצידי ישב מתבגר עם אייפון שבור וצילם את כל הנסיעה. כמה אומץ (או התמכרות לרשתות חברתיות, לא החלטתי) בנער אחד. התחלנו להעלות אחורה אט אט, אבל הפעם העזתי – העזתי לפקוח עיניים לשנייה אחת. בניגוד לפעמים אחרות על הרכבת הרים שאני יושבת מכווצת ומפוחדת, בירידה החלטתי לתת לעצמי להשתחרר. ישבתי על הכיסא, בוטחת בחגורת הבטיחות שלי ומרפה את כל השרירים. הגוף שלי נע מצד לצד, ומלמעלה למטה. ירדתי מהמתקן, לא מתתי, הנער שלידי לא שבר את הטלפון, הכל התקיים כסדרו.

זה מפחיד בדיוק כמו שזה נראה (צילום: אספיר איובוב)

מאחר ושותפת הדרך שלי ללונה פארק פחדה להעלות על רוב המתקנים, ניסינו את מזלנו במתקני הילדים. לא הכניסו אותנו לרובם. לא לברבורים, לא למכוניות המתנגשות, לא לסוסי פוני. ליטרלי נכנסו כבר לסוסי פוני, התיישבנו עליהם ואז הגיע המפעיל של המתקן וביקש מאיתנו לרדת כי "אתן גבוהות מדי", פשוט גזענות גובה. לאחר שתיזזנו הלוך ושוב בין מתקני ילדים, החלטנו שזה הזמן לגלגל ענק, המתקן עם התור הכי ארוך במתקן. זה גם המתקן הכי מפחיד מבחינתי. אין חגורת בטיחות, הוא איטי (על פי השלט בלונה פארק אפשר להיות על המתקן הזה עד 45 דקות) והוא כל פעם עוצר ומעלה אנשים אחרים. עקרונית ניתן להוציא את היד החוצה, לפתוח את דלת הביתן הקטן ולמות. ניסיתי לזוז כמה שפחות. התפללתי לאלוהים, שבשלב הזה היה קרוב אליי פיזית מאי פעם, שיציל אותי. המסע המפרך והחרדתי הזה נמשך כרבע שעה. המשפט המנחם על סטטיסטיקת המוות בלונה פארק לא ניחמו אותי. שנאתי להיות מונחת בין שמיים וארץ. עדיף כבר שמשהו ינער אותי כדי שזאת תהיה חווית פחד אקסטטית ולא סתם חווית פחד.

אחרי הגלגל ענק ועוד פיתה שוקולד, עליתי גם על שאר המתקנים המפחידים. חברתי עשתה את תפקידה כראוי והעירה לאורך כל הדרך הערות קשות על הנמצאים בלונה פארק, על המשפחות הלא חינוכיות, על השמנת יתר וצריכת סוכרים לא בריאה, על האנשים הלא ברורים שמגיעים לכאן כדי ליהנות ומדוע הם עושים את זה לעצמם. איך היא אמרה? "אין כמו סיבוב בלונה פארק כדי להבין שההורים שלי לא עשו שום דבר רע". היא הצביעה על כל האמהות הכפייתיות שמאכילות את הילדים בני ה-14 שלהם בכפית, או על האבות שלא עוזבים לשנייה את הטלפון גם כשהילדים מתחננים ליחס. אבל ראיתי שם רק אנושיות. והכי אהבתי אבא כלשהו, שישב על הרצפה באחת הפינות עם לפטופ, כותב קוד ומניע את הכלכלה הישראלית היישר מהלונה פארק.