"לטענת גרייס" היא יותר מסתם "סיפורה של שפחה 2"

שתיהן מבוססות על ספרים של מרגרט אטווד ושתיהן מלוות גיבורה חדת לשון בכיסוי ראש שהפטריארכיה עושה בה שפטים, אבל הסדרה החדשה של נטפליקס מזכירה דווקא משהו אחר

לטענת גרייס
לטענת גרייס
13 בנובמבר 2017

שרה פולי קראה לראשונה את "לטענת גרייס" כשהייתה בת 17. העלילה הבדיונית ברובה שנכתבה בהשראת פרשת רצח אמיתית מהמאה ה-19 נגעה כל כך לליבה שהיא החליטה לפנות לסופרת מרגרט אטווד בבקשה לרכוש את הזכויות לעיבוד קולנועי. שני עשורים אחר כך פולי, שצברה בינתיים רזומה מרשים כשחקנית, במאית ותסריטאית, איחדה סוף סוף כוחות עם אטווד בהפקת מיני סדרה על פי אותו ספר, רק כדי שכולם ישאלו אותה אם היא עושה "סיפורה של שפחה" 2. זכרו, תסריטאיות: לא משנה כמה זריזות תהיו, תמיד יכול לבוא איזה "הולו" ולעבד ספר של אותה הסופרת באותה השנה, ועוד לזכות על זה במלא פרסי אמי.

אבל לא מדובר בניסיון לרכוב על ההצלחה של "שפחה". "גרייס", הפקה משותפת של CBC הקנדי ונטפליקס, הוכרזה זמן קצר אחרי ההכרזה על הסדרה מבית הולו, הרבה לפני שמישהו ידע איזה להיט היא הולכת להיות ומי יהיה הנשיא כשתשודר. מצד שני, קשה להאשים את מי שמתקשה להפריד בין שתי הסדרות – שתיהן מלוות גיבורה חכמה וחדת לשון בכיסוי ראש שהפטריארכיה עושה בה שפטים; שתי הגיבורות איבדו את היקרים להן מכל ואת חירותן, וכעת מספרות את סיפורן בוויס אובר עצוב ועוקצני, עם קלוז-אפים על פניהן הנאות והמעונות. לאחת, ג'ון/"של-פרד", זה קורה בעתיד קרוב ומדומיין, שהומצא על בסיס הצד האפל של שלל תרבויות אנושיות לאורך ההיסטוריה. לשנייה זה קורה בקנדה של לפני שתי מאות. את הצבעים העזים והסמליים של "שפחה" החליפה גלריה של חומים ואפורים, ומעליה פילטר שנותן לוק עכור גם לשמלות ורודות מרהיבות או למטפחות רקומות פרחים.

גיבורת "לטענת גרייס" ירשה את שמה ואת הביוגרפיה הבסיסית מגרייס מרקס אמיתית, שבמאה ה-19 היגרה עם משפחתה מאירלנד לצפון אמריקה ונכלאה לאחר שהייתה מעורבת ברצח. המקרה זכה לתשומת לב תקשורתית ולעניין ציבורי רב, אך עד יום מותה איש לא ידע מה הייתה מידת מעורבתה ברצח – האם היא הייתה הנבלית שתיכננה אותו, קורבן שסייע בעל כורחו לרוצח הנוסף (שנתלה) או לא זה ולא זה. למסגרת זו יצקה אטווד סיפור חיים קשה ועגום על אישה שרק נודדת בין גברים מסוכנים, מאביה האלים אל המעסיקים שמרשים לעצמם יותר מדי ועד אנשי צוות נצלנים במוסד לחולי נפש.

לכאורה, "גרייס" היא הריאליסטית יותר מבין שתי הסדרות, אבל יש לה גם צד מיסטי חזק, שבתחילה מופיע רק כרמז אך הולך ומתעצם עד פרק הסיום המשונה והמבלבל. הפתרון לחידת דמותה של גרייס הוא ספק רוחני ספק פסיכולוגי, כראוי לסדרה המתרחשת בימים שבהם הגבולות בין חקר הנפש, המדע, האמונה התפלה והדת היו מטושטשים יותר מאי פעם. את כל זה מחזיקה על כתפיה הצנומות שחקנית צעירה בשם שרה גאדון, שמכשפת בקולה את הצופים הסקרנים במקביל לרופא שהגיע לאבחן אותה, ומקבל את הסיפור בגרסה מעודנת ו"הולמת" יותר.

המתחרה מבית הולו. סיפורה של שפחה (צילום מסך)
המתחרה מבית הולו. סיפורה של שפחה (צילום מסך)

הרופא מפתח אליה במהרה רגשות עזים והוא ממש לא היחיד. כמעט אין גבר שלא מפתח רגשות כלפי הצעירה הענוגה והמכונסת בעצמה. זו לא אמירה על איכויותיה של הגיבורה, אלא על הגברים בעלי העוצמה שמביטים בה ורואים מה שמתחשק בהם – בובת מין, פנטזיה לא מושגת, פרס שיש להרוויח, מעריצה משתוקקת או עלמה במצוקה שזקוקה להצלה. רובם לא טורחים לשאול את גרייס מה היא מרגישה כלפיהם או מה היא רוצה.

שנים אחר כך, כשהמחזר הצעיר שלה מפתיע אותה עם זר פרחים, היא נותנת לו לנשק אותה על הלחי ("רק פעם אחת!"). בשובה אל החווה בה היא מועסקת בני הבית זועמים ומאשימים אותה שהתפקרה, "התגלגלה על הדשא" ועשתה מעצמה צחוק. יותר מאשר את "סיפורה של שפחה", הסצנה הזו נראית כמו הגרסה האפלה וחסרת המזל של דמות ספרותית אחרת החיה בקנדה של המאה ה-19 – אן שירלי. בכלל, "גרייס" כולה נראית כמו ניסיון מודע להפוך על הראש את הסיפורים שהציגו באופן רומנטי ואופטימי מאוד תקופה שבה נשים, בטח מרקע קשה כמו של אן וגרייס, היו בעלות אפשרויות דלות מאוד.

והנה, כמה חודשים לפני "לטענת גרייס", הופיעה בנטפליקס סדרה חדשה נוספת ששודרה קודם ב-CBC קנדה: "Anne with an E", עיבוד חדש לסדרת ספרי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי. אך במקום עיבוד מדויק לספרים, הסדרה הופכת בעצמה את הסיפור על הראש, מוסיפה לו אלמטים אפלים וריאליסטיים וצובעת אותו באפור. בגרסה של נטפליקס אן סובלת מפוסט טראומה, מדברת לעצמה ויש לה התקפי חרדה וזעם, גבר מפוקפק מנסה לחטוף אותה מתחנת הרכבת ובעבודתה כמטפלת היא שומעת את המעסיקה שלה נאנסת על ידי בעלה.

הדימיון בין שתי הסדרות הכמעט-תאומות האלה מגיע לשיא כשגם אן מקבלת את הווסת הראשונה שלה וממש כמו גרייס היא צורחות בבהלה ומשוכנעת שהיא עומדת למות. אבל בעוד גרייס לומדת שהמחזור הוא "הקללה של חווה", אן קוראת לו "הפריחה הנשית", ובסיומו היא מקבלת שמלה חגיגית עם שרוולים תפוחים. המתנה היחידה שגרייס מקבלת מחברתה הטובה מארי לכבוד הפיכתה לאישה הוא טיפ לחיים: "הקללה האמיתית של חווה הייתה הצורך להתמודד עם השטויות של אדם".