ליאור אשכנזי אולי לא חיוני, אבל יש לו טיפ חשוב מצ'רצ'יל

"כל העולם במה וכל איש ואישה שחקנים הם", כתב לנו שייקספיר, רק שהוא לא כתב מה השחקנים האלה צריכים לעשות כשאין אף אחד בתיאטרון שצופה בהם.

לפני חודשיים ירד המסך על התיאטרון ועל אומנויות הבמה ונכנסנו לתקופה ארוכה של חושך, מבלי לדעת מתי יעלה עלינו שוב האור. אני לא חושש שלא נחזור לבמה. התיאטרון שרד אלפיים שנים של אסונות, מגפות ומלחמות. לפני 400 שנה, כשמגפת הדבר פרצה בלונדון – הרשויות סגרו את התיאטראות, ממש כמו היום, ושייקספיר והלהקה שלו החלו למכור אביזרים ותלבושות ישנות על מנת להתקיים, ולא התביישו לפנות למלך ולאריסטוקרטים אחרים בבקשה לסיוע חירום. אחרי שנה וכמעט 40 אלף קורבנות, התיאטרון נפתח שוב לקהל והחיים חזרו למסלולם.

ליאור אשכנזי. "צריך להבין שלא מדובר פה רק בשחקנים, זמרים או רקדנים"

אף אלתור לא יכול להחליף את הדבר האמיתי. אנחנו צריכים קהל על מנת להביע את הרעיונות שלנו – עבור חלק מאיתנו העשייה היא לא רק לחם ושעשועים, אלא גם היכולת להעביר ביקורת

החרדה שלנו כעת, מעבר לבריאות ולכלכלה, היא קיומית. איך אפשר להיות אמן במה אם התיאטראות סגורים ונעולים? איך אפשר לקיים הצגות, מופעי מחול ואת שאר אמנויות הבמה בלי קהל? אמנים, מטבעם, רוצים ליצור ולהופיע. זוהי מהות חיינו. כשנסגר התיאטרון של שייקספיר, הוא התיישב לכתוב ויצר מחזות חדשים. תיאטרון הקריאה, למשל, נולד בזמן מגפת השפעת הספרדית.

אז חלק מצאו פתרונות דיגיטליים, כמו קבוצות שחקנים שמבצעים קריאות של מחזות בזום, סטנדאפיסטים שמופיעים מהבית, זמרים ששרים באינסטה ושאר אילתורים. אבל דבר מזה לא יכול להחליף את הדבר האמיתי. זה מרגיש לא טבעי. אנחנו צריכים קהל על מנת להביע את הרעיונות שלנו. עבור חלק מאיתנו העשייה היא לא רק לחם ושעשועים אלא גם ביקורת, היכולת להציב מראה מול החברה על מנת ליצור דיון. לרובנו יש מה להגיד ואנחנו מדברים דרך האמנות שלנו – מי בכתיבה, בשירה, במחול או דרך צחוק.

סביר להניח שהתיאטראות והמופעים יחזרו לפעילות, בתרחיש האופטימי, בעוד שנה. החיים יחזרו לשגרה, או לסוג חדש שלה. הצרה היא שהיום, על פי תפיסת הרשויות, אנחנו לא חיוניים. מבחינתם של היושבים שם בחלונות הגבוהים, אנחנו האחרונים בשרשרת. מי רוצה לראות עכשיו הצגה, מופע או סטנדאפ? מי יבזבז את מעט הכסף שנשאר לו על מנת להתבדר או לצפות בדרמה?

ליאור אשכנזי (צילום: ורד אדיר)

כשביקשו מצ'רצ'יל לקצץ בתקציב התרבות בזמן המלחמה, הוא ענה: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?"

במדינות מתוקנות, רוב מוסדות האמנות הם ללא מטרת רווח. חלקם מסובסדים וחלקם נשענים על תקציב שנותנת המדינה. צריך להבין שלא מדובר פה רק בשחקנים, זמרים או רקדנים, אלא גם בתפאורנים, תאורנים, נגנים, מעצבי תלבושות, מפעילי במה, טכנאים. ויש גם את אלה שמייצרים את התפאורות, את התלבושות ואת כל מה שמסביב. אלפי אנשים שעתידם כרגע לא ברור, שאומנותם היא פרנסתם, עומדים לפני קריסה ופשיטת רגל.

המדינה חייבת לדאוג לאומניה ובעיקר בשעת חירום כזו. אוי לה לחברה שתפשוט רגל ותתנער מהתרבות ומהעוסקים בה. כשביקשו מצ'רצ'יל לקצץ בתקציב התרבות בזמן המלחמה, הוא ענה: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?". או לפחות ככה שמעתי. בכל מקרה, כך הוא היה צריך לענות.