לילי פרנקו מתנתקים מתל אביב ויש להם תשובה לנוסטלגיה המקומית

"בוא פחד,
שיר לי שיר בזכות השכחה"
(מתוך "עין גדי", להקת לילי פרנקו)

מאיר המשוגע השכונתי של שנות ה־90, חוף מציצים, אבו חסן, השומר בבוטקה בחניון אחוזת החוף, נובורישים מגינדי סיטי ושירים עמוסי רפרנסים ליצירות של אריק איינשטיין – אלה הם רק כמה מהאזכורים הנוסטלגיים התל אביביים שבהם עסקה להקת לילי פרנקו במהלך עשר שנות פעילותה. לא מפתיע לנוכח העובדה שחברי ההרכב (שנקרא על שם מורתם מהתיכון) – עירא נוסבאום, דרור תשובה, מייקי גלאס ואורי קוטנר – נולדו בעיר וחיו בה במשך רוב חייהם. אולם החודש הם הוציאו את אלבומם הרביעי, "כ", שבולט בשוני קיצוני משלושת קודמיו, הן באופן שבו הוקלט והן בתוכנו. למעשה "כ" מבשר על סלידה מהאלמנטים הנוסטלגיים עד כדי בוז, ומהרהר בשאלות כמעט קיומיות כמו זיכרון ושכחה.

גילוי נאות ביותר: סולן הלהקה, עירא נוסבאום, הוא חברי הקרוב. אמנם למדנו יחד בתיכון, אך הפכנו לחברים דווקא בשדרות המופצצת, כשעירא היה בן שירות לאומי ואני סטודנט לקולנוע. זאת הייתה הפעם היחידה שבה עירא חי מחוץ לתל אביב, עד לשנה שעברה שבה עזב לכמה חודשים לסביליה שבספרד עם בת זוגו. לנסיעה לספרד קדמה נסיעה לברלין עם הלהקה, שבה החל השינוי התמטי. "נסענו לברלין כדי להביא את התקליט הקודם, תכננו את זה ככה שננצל את הזמן בברלין כדי להקליט אלבום", אומר נוסבאום. "ידענו את זה חודשיים מראש והחלטנו שלא נכתוב חומרים. הדבר היחיד שהתאמנו עליו זה לאלתר, עשינו את זה תקופה, בנינו את זה. נסענו עם שיר אחד שהולחן מראש ובסוף דווקא הוא לא נכנס. לקחנו רק קטעים לגמרי ספונטניים".

במשך שבוע הלהקה אלתרה באולפן של חבריהם מיכאל אלקלעי ועמרי גונדור (המתופף הראשון של לילי פרנקו). כשחזרו לארץ ערכו במשך כמעט חצי שנה את החומרים המאולתרים. "היו מלא שעות של אלתורים ואז ערכנו. לקחנו שלוש דקות טובות, חיברנו אותם לסוף של הקטע, חיברנו בין דקה מגניבה מקטע אחד לדקה מגניבה מיום אחר בכלל".

אז העבודה הקשה הייתה העריכה?
"לא יודע אם קשה, אבל ארוכה. ערכנו את החומרים במשך חצי שנה. למשל בשיר 'רצח' יש הרבה קטעים מימים שונים. יש קטע שדרור מנגן בס, ויש קטע שאורי מנגן בס ודרור מנגן גיטרה".

יש לדעתך קשר בין העובדה שכתבת את המילים מחוץ לישראל להתרחקות מהעיסוק בתל אביביות?
"לגמרי. ככל ששהיתי בספרד, ככה התרחקתי יותר מכתיבה על תל אביב. למשל, השיר הראשון שנכתב בספרד היה 'רצח', שזה שיר שעוד כן עוסק בתל אביב, אבל יש בו זום אאוט מהגיאוגרפיה המוכרת שהתעסקנו בה".

"רצח בבארבי
רצח בלבונטין 7
רצח ברכבת לאשקלון
רצח על המזח
רצח בכיכר העיר
רצח לאור ירח
רצח מגעיל
רצח מעל העננים
רצח
כמה זה נעים"
(מתוך "רצח", להקת לילי פרנקו)

הרוח החופשית והמאולתרת שבה הוקלטו הלחנים דבקה גם באופן שבו נכתבו המילים לשירים ולתחושה האסוציאטיבית שנידפת מהן. "באלבום הקודם ישבתי, כתבתי הרבה זמן, כל פסיק, הפעם זה היה אחרת, מאוד משוחרר", מסביר נוסבאום. "בספרד קראתי מלא ספרים ורשמתי לי מלא משפטים. אני כבר לא זוכר מה מזה שלי ומה מתוך ספר. זה היה כיף. אני מאוד אוהב לקרוא, זה משלב אהבה באהבה. אחר כך הקלטתי סקיצות שירה על הקטעים האינסטרומנטליים שערכנו בתל אביב. כשחזרתי לארץ לא כל המילים היו מוכנות כי מאוד לקחתי את הזמן ואז ישבנו יחד כל הלהקה וסיימנו לכתוב יחד".

מעבר לאיך שהאלבום נכתב והוקלט, ניכרת בו התרחקות מהאלבום הקודם בצורת ההסתכלות על תל אביב. כיליד תל אביב בעצמי, הרגשתי שהעובדה שגם כל חברי הלהקה הם ילידי העיר שגם חיים בה קשורה להתרחקות הזו. יש משהו בלגור בעיר שבה נולדת שמאוד מכביד. הקרבה הפיזית להורים, אינסוף הפלשבקים שכל רחוב ופינה מעוררים בך, מין הוויה שאתה כלוא בזיכרון של עצמך שיוצרת עומס רגשי. אתה פוגש בבר את ילדה שהייתה איתך בגן שאכלה את הנזלת שלה והיום היא כוכבת ילדים שלא אומרת לך שלום, החיים בקיבוץ מנוכר. עירא מקשיב בשתיקה למשנתי, סיגריה נצחית בפיו ושולל את התזה. "אני מרגיש שאני מצליח להתנתק מזה כשאני הולך ברחוב. תמיד הייתי בן אדם שהרגיש מבחוץ, גם עם כל הקרבה לעיר וזה שגדלתי פה וזה, תמיד הרגשתי קצת חיצוני לסיטואציה".

ובכל זאת, יש הבדל גדול מהאלבום הקודם, שעשה איזו רומנטיזציה לתל אביב. מה גרם לשינוי הזה?
"אני חושב שקצת נפרדנו מהדבר הזה באלבום הקודם שחגג את המקומיות. איזה לוקאל פטריוטיות שאני פחות מתחבר אליה. זה שורשים מומצאים בעיניי באיזה מקום. מקומיות קצת מדומיינת. היום אני מרגיש שנוסטלגיה זה מין שקר כזה. מה זה התמונות באלבום? הטיול שהיה בו כיף כל המשפחה אז? במציאות האימא צרחה בהיסטריה והיה נוראי, אבל בתמונות זה 'איזה דברים יפים'. נוסטלגיה זה החגיגה של התיווך הפוזיטיבי".

הוא מוסיף: "למשל הייתה תקופה שגרתי בבניין איפה שאריק איינשטיין גר, בדירת קרקע. אחרי מותו הייתי מתעורר מצווחות של כל מיני דודות מהרצליה שבאות ושרות 'אני ואתה נשנה את העולם' מתחת לבית על יד הפסל של אריק איינשטיין. זה גם קצת הרס. אתה אומר לעצמך, זה מה שנשאר מהנוסטלגיה התל אביבית? אני מרגיש שההתנתקות מהמקומיות היא כמו גילוי. השתחררות מהיאחזות באידיליה למקום ספציפי. מתוך זה אני מרגיש שיש באלבום החדש ניסיון ליצור מקומיות שהיא לא תלוית מקום. עולם פנימי שבנוי מפנטזיות. זה נראה לי פתרון טוב לחיים בעידן שלנו. לאט לאט הייחודיות נשאבת מרוב המקומות בעולם, הגלובליזציה הורסת את הדבר הזה לאט לאט. אז כל אחד כדאי שימצא לעצמו את המקומיות המדומיינת, הלא ממשית שלו, אחרת נישאר עם קוריקינט חשמלי ואינסטגרם".

"הסערה כבר כאן
איך שכחת הכל?
אתה קולט, אתה קולט?"
("אתה קולט", לילי פרנקו)

← לילי פרנקו, הרצל 16 תל אביב, ראשון (30.6) 21:00, כניסה חופשית