חוק היובש: למה אין בתל אביב פאב לאנשים מעל גיל 35?

בתל אביב מניחים שאם עברתם את גיל 40 אתם נוטים להתחבא בבית ולשתות כדורים נגד בריחת סידן. ואם אתם כבר יוצאים, אתם בטח עשירים שמתעניינים בתרבות אוכל ויין. מסע אבוד בעקבות הברים למבוגרים 

השופטים. צילום: זיו שדה
השופטים. צילום: זיו שדה
15 באוגוסט 2010

"הניסיון הבינלאומי מוכיח", כתב דוד אבידן ב"לילות תל אביב – המדריך לחיי הלילה", שמיטב המקומות – ובעיקר הבוהמיים – הם אלה שבהם מיוצג חתך גילי רחב". מה שהיה נכון בתחילת האייטיז, עת כתב אבידן את משנת השוטטות הלילית הסדורה־פרומה שלו, תקף לגמרי גם כיום. אלא שהמצב בתל אביב נראה כאילו היקום עצמו מניח שאם עברתם את סף ה־40 אתם נוטים להתחבא בבית, כשאתם שותים כדורים נגד בריחת סידן או מחזיקים בר ביתי משל הייתם ג'י־אר יואינג. התשקורת ממליצה לכם על מתכונים קלים לאירוח עשרה זוגות כמוכם, והיצע הבילוי התל אביבי עבורכם מורכב בייחוד מבתי קפה ומסעדות.

כלומר שלמבוגרים בינינו, העונים לקריטריון המופרך "בני 35 ומעלה", פשוט חסר בר שכונתי. מדובר במקום מדומיין שלא ממש צריך לצאת אליו, אלא רק לגשת לדרינק סוף־יום לפני השינה, עם חבר/ה או לבד, שאפשר לצאת בו לדייט נורמטיבי עד סוטה בלי להיאלץ לשבת על שרפרף רעוע ליד פחי הזבל ולשתות מכוסות סדוקות כי חבל לזרוק, בלי לפגוש בסוף הלילה ילדים של חברים שלכם (שבוהים בכם במבט שאומר 'יש חיים אחרי המוות' או 'פששש, יש להם תקציב לבירה תוצרת חוץ'). הכוונה היא למקום שאפשר לשוחח בו ולשתוק בו בלי להרגיש מבוגר אחראי. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שרוב מקומות הבילוי הפחות־ילדותיים נראים, נשמעים ומתמחרים את עצמם על בסיס סט ההנחות הבא: בגילכם, אם אתם לא יושבים בבית ורואים חדשות ערוץ 1, אתם בטח עשירים. ועשירים מתעניינים בתרבות אוכל ויין. אתם בטח מתים מסקרנות מהי מנת השף, ונורא אכפת לכם אם השף משתמש בארוגולה אורגנית מערוגתו או איזה אופי יש לקונפי. אתם יוצאים רק בחבורות, לסעודות משפחתיות ולחגיגות ימי נישואין וימי הולדת, ולכן זקוקים לשולחנות אוכל גדולים, מחירוני בקבוקים שלמים, תאורת יום ומוזיקה מהתחת. בגילכם אתם לא זקוקים לאינטימיות, לפאן, לתחושת אורבניות תוססת או לתחושת ביתיות המורכבת לאו דווקא מקלאסיקות רוק ישראליות, ביטלס ורגאיי בווליום חלש. אפשר למכור לכם יאפיות מרוצה ולזיין לכם את הוויזה זהב. ועוד: אם אתם נשואים, אתם בטח רוצים בילויים משפחתיים בלבד או מקסימום ערבי זמן־איכות לשיפור הזוגיות, ואם אתם יחידים, אתם בטח רוצים לבהות כסונאר־בר בצעירים/ות מכם. בגילכם אתם לא אלטרנטיביים בעלי סדר יום מנומק ועתיר ניסיון, אלא נגררים, לא קובעי טון ולא בון־טון.

בתקופת הפוסט־מונדיאל, בפרוץ שגרת הקיץ, הגיע הזמן לשאול: אם אתם לא ילדים קטנים ומתלהבים, וכבר אכלתם ושתיתם כמה דברים טובים, לאיזה בר אפשר לצאת בתל אביב בלי להרגיש בעוצמה מדכדכת שהזדכיתם על נעוריכם? כמו שאומרים, יצאנו לחפש.

ברבוניה בר: המודל (שנסגר מהר)

המקום שהוא המודל, המופת לחיפוש אחר הבר השכונתי הלא נפוח מפוזה. ספון עץ אך לא במידה אובססיבית, המוזיקה מכסה אך מאפשרת שיחה, עיצוב החלל לא משתלט ביומרה לעצב את הנפש השותה, והכל מלא בנועם הנוצר מחוויה שאנשים עושים אותה ולא שום דבר אחר. המוזיקה לא נועדה להדגים את מגניבותו של בעל הבית, לא מורגשת ציפייה שתהיו יאפים חובבי סטייל וקלאסה, אבל כן יש הבטחה לכך שאוכלוסייה הטרוגנית עם צרכים מגוונים בהחלט אפשרית שם. צעירים, שתיינים בודדים הנתלים בפינת הבר, דייטים ראשונים ואחרונים, כולם אפשריים כאן. זה המקום שבוקובסקי, לו היה נקלע למזרח התיכון בנוסף לשאר הצרות שלו, היה יושב בו. בר במלוא מובן המילה.

ברבוניה כמעט תמיד מפוצץ, ועד שמתרוקן קצת, נסגר די מהר. ב־22:30 היה מפוצץ ומעושן. הלכנו לשתות בינתיים באלכוהום, פאב חמוד של ילדים, עם משחקי קלפים ושש בש, וחזרנו אחר כך. אלא שהיה כבר די ריק ובאחת כבר הגישו לדייט הלוהט (נשיקה ראשונה, חמה וטעימה) ולי את החשבון.

החיסרון הוא שהמקום ממוקם בצפון וצריך להגיע במיוחד, אין אפשרות לקפוץ אליו או לעבור דרכו.

דבר אבידן: "יש מקומות, בעלי ציוד קולי ותאורתי משוכלל, שלא יעניקו לנו תחושת אקשן ורמת את"ל (אנרגיית־תשומת לב) כמו מקומות נחותים בהרבה מבחינה טכנולוגית, אבל עם רמת קרינה ועוצמת שידור חזקות"

בן יהודה 192, ראשון־חמישי 12:00־1:00, שישי 12:00־18:00, שבת 24 שעות

סטפן בראון: קז'ואל (נטול יומרה)

הבר הוותיק של סטפן בראון הוא עדיין המקום הטוב ביותר לדייט ראשון ולכל מפגש קז'ואלי אחר. אבל הדבר החשוב בו באמת הוא שזה כנראה המקום היחיד בעיר שבו אשה יכולה להרגיש סבבה לבד על הבר. דווקא משום שקשה לדווח על ייחודיות מכל סוג וזן, יש משהו בבר של סטפן בראון שמאפשר פשוט לעבור שם, להתיישב לשעה, לעשן חצי קופסה על דרינק וחצי, וללכת לישון בלי שום מסקנות חדשות על החיים. סוד הקסם של הביתיות נטולת היומרה הוא לא דבר של מה בכך.

דבר אבידן: "אולי לא מיותר להזכיר, לכל מי שרואה בבדידות חולי או לפחות תקלה חמורה, כי חוויה זו ומצב זה הם לפי שעה גורלו של המין האנושי כולו, על כל יחידיו ויחידותיו".

אלנבי 99 (בגינה), ראשון־שבת עד הלקוח האחרון

שישקו: ממוצע בן 30 (אבל לא בדיוק בר)

החמארה הבלקנית המגישה, בין השאר, גרוזדובה רקיה ופאזי בובלך מחוזק, מאכלסת את אלה שנגדיר אותם, לצורך העניין, כמי שלא שמעו שאנחנו בעיצומו של מאבק תרבות חשוב בין שתי המלים הפרילאנסיות ההן – סחים והיפסטרים – המארגנות מחדש את ה"היפים" וה"בורגנים" לפי בלוגים. או בלוקים. או בלופים. ובמלים אחרות, מעולם לא נצפתה אפליה על בסיס אייג'ינג כמו מה שקורה בקיץ הזה ברחבת בית הכנסת הגדול. מול ילדי התדר, הגולשים אל המדרכה במיטב מחלצותיהם המוזנחות, בשישקו יושבים אנשים שרוצים לשמוח ולא חשים מחויבים להנמקה אידאולוגית של השמחה הזאת. לצד המוזיקה העכשווית הנוחתת מקומת הגלריה של התדר, בשישקו יש שירי עם בלקניים ומדי פעם מוציאים לכם צ'ייסרים עם תרופה בולגרית. הבפנים סקסי יותר, עם ספות התמרחות אינטימית אבל בלי לעשן. הבחוץ כיפי, קיצי ומתאים גם לחבורות וגם לדייטים לא סליזיים. מרוב שהמקום משדר פאן עממי אפשר לדמיין איך בני ה־20 חיים בו בצוותא עם בני ה־60, למרות שבפועל הממוצע הוא של בני 30.

החיסרון הוא שזה לא בדיוק בר.

דבר אבידן: "כאשר אני חוזר ומזכיר את השכונתיות ואת החצריות של תל אביב, עלול להתעורר הרושם שאני רק מתלונן, ולא כן הדבר. יש בתל אביב ובישראל בכללה מן אווירה משפחתית חמימה".

הר סיני 2, 9424817־057, ראשון־חמישי ושבת 17:00־אחרון הלקוחות, שישי 12:00־19:00

רוטשילד 12: מצליחנות (אוכלת אדם)

מעין פיאנו בר, עם שולחן אמצע שחור, מבריק וענק, במת הופעות ועמדת די.ג'יי. בחוץ (למעשנים) – בחורות מתנחמדות וצחיחות. צחקוקים ועפעופים. בפנים – בחורים בבלבול קיומי בין מצליחנות אוכלת אדם ובין חשיפה נפשית מביכה כדרך היעילה יותר לקבל קידום/זיון. הברק השחור המלוטש של הריהוט מעורבב עם אי־השיפוץ והטיוח של המבנה עצמו. הכניסה דרך החצר האחורית הזנוחה (גרפיטי "אדנאוור נאצי" ו"די לטשטוש") הופכת את המקום לגלאמי ודורש אקשן, ובייחוד נראה כמו אחלה לוקיישן ל"הנאשמים 2". אלא שבמקום דרמה אלימה, מתרחשת ברוטשילד 12 הופעה של להקת קווץ' הסמי־פולנית והרבע בלקן ביט בוקס (ביום ראשון הבא תהיה שם הופעה של להקה אזוטרית אחרת). בערב שבו אכלנו שם טוסטים בלתי נסבלים דיג'ה ידידי המשופם, שחיפה אך במעט על אווירת הלחץ (הלחץ על המלצריות ללחוץ על הלקוחות), אווירה ששורתה התחתונה מתחילה באות כ"ף ונגמרת באות פ"ה ואינה "כיף". הדייט הלוהט טוען גם היום, שבוע אחרי שהיינו שם, שכריך הגבינה היה טראומטי. לפיכך, הוא טוען שהוא פוסט־טראומטי.

דבר אבידן: "אפילו האגו שפל־האמביציות ביותר של אורח/ת לילי/ת נתון/ה עלול להיפגע ברגע מסוים, כאשר הוא/היא ייווכחו, שבנוסף לזמנם היקר ולכספם היקר לא פחות – הם גם פראיירים של בעל המקום ותורמים בעצם ביקורם והשתתפותם בטקס של 'ביקור אצל…' למסע הפרסום שלו".

רוטשילד 12, ראשון־חמישי 19:00־אחרון הלקוחות, שבת 19:00־אחרון הלקוחות

שמונה: להתחתן עם כסף (ודחוף)

מקום אגרסיבי המכריז על קרחניותו הפיק־אפית חסרת הפשרות לכאורה, למרות שתושביו דווקא נראים כמי שרוצים להתחתן עם כסף, ודחוף. במבט קפדני על הבחורות בואכה שמונה, קשה שלא לפקפק בהישגי התנועה הפמיניסטית. רובן מצויות בשלבים מתקדמים של עקמת גב עקב אימוני טריאתלון בלתי אפשריים: נשיאת בלוני סיליקון על מסמרים תוך שתיית קוקטייל זרחן לבן. בטח היינו רואים שהן סובלות נורא, לו רק היתה להן הבעה. הבחורים מתאמנים לאותו טריאתלון עצמו עם השילוש הבלתי נסבל של קעקועים ערסיים, שרשרי זהב והחלקה צרפתית לשערם הגולש עד אמצע הגב. מתחשק להגיד להם: חבר'ה, אתם לא כושים. אתם, לא נעים לי להיות השליחה, תימנים. המקום משדר שורות, וזה נורא פאסה. למרות שהוא מגדיר עצמו כ"מועדון חברים", שמונה הוא אחד ממקדמי הניכור הגדולים, ולא במובן הבוקובסיקאי של המילה. המבוגרים התלויים נואשות על הבר נראים, או מנסים להיראות, או להרגיש, כתומך נדיב. הצעירות התלויות נואשות על הבר נראות, מנסות להיראות או להרגיש כמי שלא עושות את כל זה ממצוקה אלא מבחירה חופשית. מי שרוצה לראות לאוליגרך את הלבן בעיניים ובכלל – זה המקום בשבילה.

דבר אבידן: "בילויים זה לא הכל – אבל חוסר בילויים זה פחות מכלום"

אילת 8 (כניסה מרחוב תרצה)

סלונה: למי שהביא מהבית (או סתם מעורבב)

בחמישי בלילה נמצא שם שילוב מצוין בין נשים צעירות ומעוצבות גבות ובין מבוגרים. הבר מפוצץ עד אפס מקום ואפלולי עד כדי אי יכולת לקרוא את התפריט, וכל הספות הנוחות מאוכלסות בחבורות שמחות ובידיים נונשלנטיות על כתף/ירך. המוזיקה: מאש־אפ בווליום שלא מאפשר שיחה נטולת יריקות לאוזני שכניך אבל עושה מצברוח. ובכל זאת, סלונה אינו פיק־אפ אלא מקום למי שהביא פרטנר מהבית או של חבר'ה. אולי מפני שהבר הענקי פונה כולו לקיר המשקאות ולא מאפשר קשר עין עם כלום, בעוד שהספות מאורגנות לחבורות סגורות ואנטי־ערבוביות בעליל. "למי אתה מסמס כל הזמן?", שאלתי את המשופם, מדען הברים האלטרנטיביים לצעירים ואיש שקורה עכשיו. "זה בלקברי", הוא ענה מזווית הפה. מי שהבין את התשובה מוזמן לעבור לסלון ברלין.

דבר אבידן: "אני עצמי מעדיף שתהיה לי ראות טובה של כל היוצאים והנכנסים. אני מעדיף מה שפחות אנשים מאחורי גבי".

תרצה 17, כל ערב מ־21:00

שאפה בר: אמהות פוטנציאלות (שדורשות מלל)

עם מוזיקת רקע סולידית ורומנטית, המקום משדר אווירת סקס אנד דה סיטי, רק בלי הגלאם. תהיו בטוחים שמקום שמשדר רומנטיקה־לייט יכלול רוב מוחלט של נשים וייצור אווירת מסיבת פיז'מות או ערב טאפרוור שבו אפשר לדבר ממש על הכל. כלומר, מדובר במקום היאה לשיחות נפש של שתי חברות טובות ושיחות יחסינו לאן. גם כאן כולן מעוצבות גבות, תו התקן לקיץ 2010, מתברר, אבל מקפידות על שיער מרושל במקום החלקה צרפוקאית ועל חלוקי אמבט עם חגורה במקום בגדים צמודים. בחמישי ב־1:00 לא היתה שום תחושת בר במובן האלכוהולי של המילה, אלא מן גירסה נקיה ומשודרגת מעט של ההודנא, כיף בשכונה, אווירה פלורנטינית מלאה בפוזת הבלי־פוזה. מחד, לא נצפה תסכול משום סוג, ומאידך נצפתה אפס אנרגיה לילית. אם יש לכם כוח להשקיע במלל, זה המקום למצוא בו את אם ילדיך.

דבר אבידן: "ציידי נשים רבים יעידו שלעתים קשה יותר ליצור תקשורת עם מבנה צמדי, שלישייתי או כפול־ארבע מאשר עם אשה בודדת, משום שנשים בחבורות נהנות מהסתוללות בציידי־הנשים לא פחות מאשר מהקשר המיני עצמו".

רבי נחמן מברסלב 2 שוק הפשפשים, ראשון־חמישי 18:00־3:00, שישי 18:00־4:00

השילה: ויזה זהב (ואפס תשוקה)

לשילה סירבתי להיכנס. "מה איתך?", שאל בדאגה הדייט הלוהט, "את מזועזעת". "תראה, חיפשתי מקום של אנשים בשלים. לא של אנשים רקובים. בוא נלך מכאן מהר". לפני שהסתלקנו הספקתי לראות שהבפנים הוא מלכודת ממוזגת ונטולת עשן עם תאורה מלאה ועסקנות מלצרית מלאת תודעת שירות. הבחוץ הוא מרפסת מגודרת כמכלאה, מפוצצת בזקנים שלא עושים קרחת.

אי עשיית קרחת היא מן פשע נגד האנושות שתרם לנו ד"ר פיל, ומאז יש כל מיני ח"כים ומנכ"לים שמחקים אותו. מדובר בפדחת שזופה ומטופחת בקרם העשרה ולחות שלמרגלותיה קווצת שיער מוברשת וגזוזה היטב במעין חצי חיוך אחורי מאוזן לאוזן (לאלה שלא מברישים וגוזזים קוראים גרבוז). לצד הגברים בעלי חיוך הצ'שייר האחורי רובצות בחיוך סכריני ערמות של דודות מוזהבות, חלקן רק בנות 30, מגוונות שיער ומפונפנות. ברחבה הקדמית על המדרכה, שולחנות של חבורות שאין כל אפשרות שישאירו פחות מ־1,000 ש"ח. קשה לדמיין שלמישהו שם יש מה להגיד. הכל נראה כמו ויזה זהב ואפס תשוקה. על כעס עקרוני אין מה לדבר. העסק נראה כמו חלק מרשת, סינתטי לגמרי, פלסטיקי. בית אבות לתשוקות. באחד האתרים מתלונן גולש שבערב מסוים לא היה להם את סלט התמנונים האהוב עליו.

דבר אבידן: "אין טעם שחיי הלילה, עם או בלי רפרטואר בילוי מתוכנן, יהיו אטיים יותר וקצביים פחות מחיי־היום".

בן יהודה 182, ראשון־חמישי 12:30־לקוח אחרון, שישי־שבת 13:00־לקוח אחרון

השופטים: הרפתקה דמיונית (מתנפצת במציאות)

השופטים הוא מפגש אכזרי עם ההזדקנות המואצת שלכם. בדמיונכם, אתם תכף מדלגים לחושה בסיני, רק תעברו בבית לקטוף בגד ים וספר, כי כאלה אתם – ספונטניים, הרפתקנים ויודעים להיזרק איפה שרק שמים אתכם. בדמיונכם, קערת צ'יפס באמצע הלילה זה רק הפור פליי לסטייק. בדמיונכם, אתם פותחים שולחנות ואז הופכים שולחנות ואז מזדיינים עד אור הבוקר על השולחנות. ככה עשיתם לפני מיליון שנה, בשופטים.

בפועל, אתם נגעלים מדביקות השולחנות ומצטערים שלא הבאתם אתכם ג'ל היגייני ומגבונים לחים, לא מסוגלים לעכל את הצ'יפס הנורא לא בריאותי הזה, והפעם האחרונה שהזדיינתם על שולחן היתה כשדינוזאורים הסתובבו באזור אבן גבירול ושאלו איפה הג'ירף. הגיע הרגע להודות – אתם מקפיצים את הגיל הממוצע במקום בעשור לפחות, והישיבה סביב קרש רעוע, שמנוני ומסריח אינה האידאה שלכם על חוויה לילית סקסית. הייתכן שזה סנטימנט יאפי מזדחל? לא, לא ייתכן.

דבר אבידן: תדמית היא תמיד רכוש משותף, באחוזי שיתוף אלה או אחרים, של בעליה ושל ציבור צרכניה־משתמשיה".

אבן גבירול 39, 9417944־057, ראשון־חמישי 12:30־אחרון הלקוחות, שישי 20:30־אחרון הלקוחות, שבת 18:00־אחרון הלקוחות

כששאלתי, במצוקה קלה, את עורך מדור הלילה בן ה־21: "איפה אשה כמו אורלי זילברשץ יושבת לשתות? לאן אשה כמו אלונה קמחי הולכת לדרינק של סוף הלילה? איפה דנה ברגר דופקת את הראש?", הוא הביט בי במבט זגוגי ושאל: "הן עוד בחיים?".

עם כל הכבוד למתחם הארבעה (מנזר־פרוזדור־ריף ראף־תדר), כבר מביך אותי לפגוש ילדים של חברים שלי, בטירונות חיי הלילה שלהם, שותים בירה מהדמי כיס, להקשיב ביגע ללחצים העצומים של מבחני הסמסטר או לתצפת על מנהגי החיזור הדי משמימים של בני ה־20 פלוס.

אבידן זיהה כבר אז ש"הניידות הבינגילית, שיש לה יתרונות לשני הצדדים, בתחום הקידום המיני, המקצועי, האישי ואפילו הכלכלי במקרים מסוימים, היא חלק מסטוץ־הניידות של חיי־הלילה בכלל. ניתן לקבוע, כי מקומות רבגיליים מבוקרים היטב עשויים להאריך ימים יותר מהצלחות עסקיות חדגיליות בנות עונה או שתיים".

ואני, שקטפתי פרחים בבר ושתיתי בכל שנות התשעים, אני שרוקנתי וויסקי־וודקות מחוזקות, יודעת לספר שתל אביב ריקה מברים למבוגרים (ואף מילה על הבני סלע סאוור).