למישהו יש הפסקת אש?

פעם ישראלים רצו יותר, כי הם חשבו שמגיע להם. הם גם רצו לשלם פחות על היותר, כי שווה לנסות. היום כבר לא.

הסטנדרטים הידרדרו – לפני 20 שנה דיברו על שלום, אחר כך הסתפקו בפיוס ומאוחר יותר בהפרדה. בתקופה הנוכחית הדרישות התרככו לרגיעה, הפסקת הלחימה, שקט, חזרה לשגרה. אבל המצב קשה, צריך להדק חגורות, אחיי העבדים. הנה, תראו, יש לכם הפסקת אש. נצלו אותה.

72 שעות לא כולל הארכה, מחצית, הפרה או רקטה סוררת הן לא מה שישכיח את מה שהולך פה בשבועות האחרונים. לא רק הלחימה בפועל, הנפגעים משני הצדדים והעניינים הלא פתורים שצפו בין הפלגים בציבור הישראלי הם הבעיה, אלא תחושת הבאסה הכללית שמתלווה לכל. היה גרוע, עכשיו קצת פחות, ואתם לא יודעים מתי זה יחזור שוב. וזה יחזור. זה תמיד חוזר.

זה לא רק עניין של דעות פוליטיות, כי גם שמאלנים ממורמרים (כי המצב חרא) וגם ימנים ממורמרים (כי לא נכנסנו באימאימא שלהם) ייחנקו בסוף מאותו עשן. זו העובדה שהתרגלנו למערבולת של חוסר ודאות אבל עדיין ללא הבנה ששום דבר ממה שקרה כאן עכשיו לא באמת תלוי בנו. אנחנו רק ספקי כותרות במהלך ההפוגות – מאמר על טייסים פה, מכות למפגינים שם, ראפר נשכח שמנהיג כנופיות ועצומות מנוסחות היטב כדי שנוכל להגיד שעשינו את שלנו.

זה לא שיש פתרון נוח, אבל ישנה המודעות לסיטואציה – היא לא מקדמת לשום מקום, אבל עוזרת בהפגת המתח והופכת את חוסר התקווה למשהו שקל יותר להשלים איתו. לא יהיה מושלם, אבל יהיה בסדר, וסבבה ונחמד וגם מלא רגעים של אופוריה, ובסך הכל זה משהו שאפשר לחיות איתו – לא כדאי, מומלץ או כפי שרצינו, אבל אפשר. ככה זה כשצריך להדק חגורות.

הפסקת אש – זה מה שתקבלו. כמו 45 דקות לארוחת צהריים, פיפי וסיגריה לעובדי המפעל – תתאהבו בהפסקה הזאת, חבקו אותה, הוקירו אותה, התפנקו עליה – היא שלכם ובשבילכם, ותהיו בטוחים שזמנה, כמו זמנכם – קצוב. אז נצלו אותה.