הזמנו המבורגר. הדבר האחרון שציפינו לקבל זה המבורגר טוב

אני מרגיש צורך לפתוח את הביקורת הזו בהבהרה, כי אני כבר יודע שיגיע הטוקבקיסט שימהר לסמן את הטקסט הזה כ"מכור": הטקסט שמופיע לפניכם נכתב על ידי מרצוני החופשי ובחירתי המלאה. מעבר למשכורתי מהעיתון, לא קיבלתי אף תשלום נוסף כדי לכתוב את הדברים הבאים. המגזין לא קיבל שום תשלום מבית העסק כדי לפרסם את הדברים ואני לא קיבלתי הנחיה כלשהי בנוגע למה לכתוב, או בכלל לכתוב, על הארוחה שאכלתי. את האוכל הזמנתי בעצמי, ללא ידיעת בית העסק, ומכספי (אל תדאגו, יש החזר הוצאות). זה, אגב, נכון לגבי כל ביקורת שאני כותב במגזין זה, אבל הפעם הרגשתי צורך לציין זאת בבהירות, כי אני הולך לכתוב כמה מילים מפתיעות, ובראשן – נהניתי מהמבורגר של לנדוור.

ההמבורגרים החדשים של לנדוור. צילום: יח"צ

אני בטוח שגם אתם מכירים מצוין את התפיסה הציבורית של אוכל בתי קפה, וספציפית, רשתות בתי קפה. אני לא באמת יודע מתי זה הפך לקומון נולדג' שאוכל ברשתות בתי הקפה הוא יציר תעשייתי נחות, אבל גם בפינות הכי שכוחות אל בישראל יודעים שברוב רשתות בתי הקפה אפשר לכל היותר לתקוע איזה סלט טוסט מג'ייף. עד לפני כמה שנים עוד הסתפקנו בזה, אבל עם התפתחות התרבות הקולינרית בארץ, גם הרשתות נאלצו לחפש לעצמם שידרוגים גם מעבר לשקשוקה ורוטב שום דליל. רשתות מוציאות תפריטים חדשים מדי תקופה, מתאמצים לחפש את הדרך לחיך של הלקוח הישראלי וחלקם אפילו מתהדרים בשותפות עם שפים מוכרים.

כך עשו גם לנדוור, שגייסו לשירותם את השפית התל אביבית יהלומה לוי ("הביסטרון בלווינסקי", "יהלומה", "שחקי שחקי" ועוד) לתפקיד המנהלת הקולינרית של הרשת. עם כל הכבוד ליהלומה, גיוס שכזה לרוב לא עושה עלי רושם גדול מדי. גורדון רמזי יכול להיות מצידי המנהל הקולינרי, אבל זה לא כל כך משנה אם בקצה הרשת, במטבח הממשי של המקום, העובדים לא יודעים להכין את האוכל כראוי. בקיצור, יש המון מקומות בהם אוכל של רשתות בתי קפה עשוי ליפול בהם, מה שהופך את העובדה שחיבבתי את מה שהזמנתי משם לעוד יותר מפתיעה.

הפתעה! הנה בורגר. ההמבורגרים של לנדוור. צילום: מתן שרון

אני לא זוכר מתי פעם אחרונה, אם בכלל, אכלתי בלנדוור. זה גם פחות משנה, כי אני רציתי לבדוק את תפריט ההמבורגרים החדש שמציעים ברשת שעובדת קשה להפוך עצמה לביסטרו – תחום המומחיות של יהלומה לוי. למעשה, רציתי ממש להתמקד באוכל עצמו, ולא בחוויה הכוללת של בית הקפה, אז הזמנתי את ההמבורגרים הנ"ל במשלוח מוולט. אוקי, אני מודה – אולי גם קצת התביישתי להיתפס יושב בלנדוור רוטשילד בעודי אוכל המבורגר. בכל זאת, אני מכיר אנשים בעיר הזאת, לא נעים.

הזמנתי שניים משלושת ההמבורגרים שמציעים ברשת: הראשון היה "ברביקיו אונטריב בורגר", קציצת 250 גרם שמגיעה עם בשר מפורק מעליה, שאלוט מוחמץ וחלפיניו. השני, "דאבל צ'דר סליידר", גרסתם החמודה לסמאש בורגר (רק בלי הסמאש) עם שתי קציצות בגודל 120 גרם בתוספת שמיכת צ'דר על כל אחת. ויתרתי על ההמבורגר השלישי, שבנוי על קורנביף וביצת עין, כי הרגשתי שלא הוגן לשפוט אותו במשלוח. כל המבורגר עלה לי 79 ש"ח, מחיר לא זול בכלל, למרות שהוא כן כולל תוספת (הזמנתי צ'יפס וקרעי תפו"א). לקינוח, הייתי חייב גם להזמין רוזלך (47 ש"ח לכ-14 חתיכות), כי אם כבר עושים את הלא יעשה ומזמינים מלנדוור, צריך ללכת עד מוד של דודה עד הסוף.

אל הדודה והדוד. הדאבל צ'דר סליידר של לנדוור. צילום: מתן שרון

כבר משלב האריזה היה ברור שלנדוור לא באו לתחום ההמבורגרים סתם כדי לשחק. המנות היו ארוזות כהלכה, עם עטיפת נייר שומרת חום וקופסאות פלסטיק שמשאירות איוורור נכון לצ'יפס. בתוכן היה לא מעט אוכל, שכן ההמבורגרים של לנדוור גדולים ממה שהתרגלנו אליו בשנים האחרונות בעיר, ומרגישים יותר כמו המבורגרים מלפני עשור. אפילו הייתי אומר, המבורגרים מצוינים ללפני עשור. בהשוואה להיום, הם בעיקר המבורגרים לא רעים בכלל, עם מחשבה רצינית מאחוריהם, בשר מוצלח (גם אם לא מצטיין בשום צורה) ותוספות שמחזקות את המנה. זו היתה, בסך הכל, ארוחה די מהנה.

הדאבל סליידר היה בסגנון אמריקאי מובהק, הגבינה היתה טעימה, מידת העשיה סבירה, האיולי נתן קיק רצוי וריבת הבצל מאוד טעימה (גם אם נמרח יחסית מעט ממנה). אפילו לחמניית הבריוש הצטיינה במתקתקות קלה ובלהחזיק מעמד עד הסוף. התלונה היחידה שלי היתה החסה העייפה בטירוף שקיבלתי, אבל אני מניח שחוסר הטריות קשור לעובדה שהזמנתי את זה ביום האחרון של חופשת ראש השנה. האונטריב בורגר היה הרגיש אחר לגמרי, והיה המוצלח מבין השניים – הבשר שפורק עליו לא שפע בטעמי ברביקיו, אבל כן נתן למנה טעם מעושן קלות ועמוק יותר, כמו גם משקל רציני למנה. החלפיניו הוסיף קצת חריפות מרעננת, והכל הרגיש כמו ארוחה ברמה שהיתה משמחת אותי לפני עשור, ואני אומר את זה כמחמאה.

לפני עשור זה היה להיט. הברביקיו אונטריב בורגר של לנדוור. צילום: מתן שרון

בסוף זה הכל עניין של ציפיות. מבחינתי, בתי הקפה היו תקועים בניינטיז, אבל מסתבר שהם התקדמו עם השנים. לפי מדד ההמבורגר, הם הגיעו פחות או יותר ל-2012, רגע לפני פיצוץ ההמבורגרים הגדול. הרוזלך היו סיום מתקתק נהדר להכל, עם רטבים סוכרתיים שדווקא כן הגיעו מהניינטיז וטעם שהזכיר לי שדווקא לא נורא שיש עדיין רשתות שכאלה, שיכולות לספק מזון סביר לצד הקפה לפרלמנטים של נשים מבוגרות. אני לא קהל היעד של המקום, וספק אם אבקר בלנדוור שלא לשם המשימה העיתונאית – אבל אם במקרה אמצא את עצמי מצטרף לפרלמנט של נשים מבוגרות, נחמד לדעת שיש לי אוכל סביר פלוס להזמין.

זמין בכלל סניפי רשת לנדוור