הפסטיבל שמביא את הקולנוע הלסבי למיינסטרים

כשדנה זיו וענת ניר, שזכו בתארים מלכות חיי הלילה ועמודי התווך של התרבות הלסבית הארץ ישראלית, יזמו את "לסבית קטלנית" ב־2008, זה היה אמור להיות אירוע חד פעמי. הצלחת הערב, שבמהלכו הוקרנו סרטים קצרים של יוצרות לסביות, עוררה דרישה להמשך, והן גייסו את ליאור אלפנט (35) כמנהלת אמנותית. אלפנט, שערכה סרטים תיעודיים במשך כעשור לפני שעברה ללימודי מגדר, חברה גם בצוותי ההנהלה של פורום הקולנועניות, של האתר הפמיניסטי פוליטיקלי קוראת ושל אתר המבקרות, המציע ביקורות קולנוע המתמקדות בנקודת מבט הנשית. "כל מה שבהתנדבות – זה אני", היא אומרת בחצי חיוך.

"יש תמיכה מקרן רבינוביץ' ומעיריית תל אביב־יפו, אבל רוב ההוצאות עלינו. האירוע תמיד סולד אאוט וההכנסה מהכרטיסים די מכסה את ההוצאות. הפסטיבלים הראשונים היו במועדון ברזילי הישן. הבאנו מסך, מערכת סאונד – הקמנו אולם קולנוע. אחר כך עשינו אותו בהאנגר ביפו והקרנו את 'ג'ו + בל' של רוני קידר בהקרנת בכורה. קיבלנו אישור ביטחוני ל־600 אנשים והבאנו 600 כיסאות פלסטיק. ביום הפסטיבל הגיעו אלף אנשים, בעיקר נשים, והיינו צריכות להביא עוד כיסאות. מאז אנחנו לא עושות את האירוע באולמות של פחות מאלף מקומות, או שאנחנו מקרינות את התוכנית פעמיים, כמו השנה. המטרה של 'לסבית קטלנית' הייתה להביא את הקולנוע הלסבי למיינסטרים. כשעשינו את זה ברב חן לפני שלוש שנים זה היה מדהים בעיניי, כי הגענו לאולם הקולנוע הכי מסחרי שיש".

השנה הוא בסינמטק תל אביב.

"ונראה לי שנישאר שם, שזה קצת פחות כיף כי זה פסטיבל חברתי. אחד הדברים המהממים בפסטיבלים שנערכו בחוץ הייתה האינטראקציה בין הנוכחות, אבל זה גם היה המינוס, כי דיברו הרבה בעת הקרנת הסרטים. אז כחובבת קולנוע אני שמחה שזה בסינמטק".

איך אתן מאתרות את הסרטים?

"הרעיון הוא להקרין רק סרטים של יוצרות ישראליות. השנה יש לנו סרטים של ישראליות שעובדת בניו יורק ובלונדון. בהתחלה היינו צריכות לחפש, היום היוצרות כבר מגיעות אלינו. הייתה שנה אחת שלא עשינו פסטיבל כי לא היו סרטים טובים. החלטנו שאנחנו לא עושות פסטיבל בכל מחיר, מעולם לא שמנו סרט שאנחנו לא עומדות מאחוריו".

מה מיוחד בתוכנית השנה?

"פעם ראשונה שאנחנו מקרינות סרט אנימציה ('ויקאריוס' של דנה גרייס ווינדזור). אני לא חושבת שיש הרבה אנימציה של גייז וזה מגניב שהצלחנו להתרחב לעוד ז'אנר. יש לנו גם סרט של תלמידה בתיכון אלון ('שתיים' של רותם פליטמן). היא הייתה תלמידה שלי כשלימדתי שם, אבל זה היה לפני שהיא עשתה את הסרט. אני שמחה שיש לנו אופציה להוציא אותו מהגטו של סרטי תיכון".

מתוך ויקאריוס

המלצות המערכת

תאכלי משהו (20 דק')

הפנינה של הפסטיבל הוא סרטה דובר האנגלית של תמר גלזרמן, שעוקב אחר אישה שחברתה נפרדה ממנה בצ'יפסייה בברוקלין. המומה ושבורת לב היא אינה זזה מכיסאה במשך שבוע, ניזונה ממנת צ'יפס יחידה, והופכת לאטרקציה מקומית. הסרט מתאר בהומור עצוב ומדויק את הדינמיקה החברתית המוזרה שנוצרת סביבה עד הרגע שהיא קמה מהכיסא.

מתוך תאכלי משהו

שלא ייגמר לי הלילה (20 דק')

סרטה של זיו ממון היה אחד הבולטים בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. הוא מספר על בליינית תל אביבית שמפחדת ללכת לישון בלילה שלפני הבוקר שבו צפוי לה אירוע מהותי. דמותה הקיצונית נוגעת ללב באופן שהיא נאחזת נואשות בהסחות דעת מהסוג הממסטל, עד כדי ניצול פוגעני של אנשים שאוהבים אותה.

מתוך שלא יגמר לי הלילה

שתיים (13 דק')

בת עשרה ביישנית מגיעה להופעה של להקת רוק במועדון בתל אביב, ומוצאת את עצמה מבלה עם הזמרת. כשמגיע הזמן להיפרד, היא מוצאת דרך להישאר עוד קצת עם הזמרת האהובה עליה. אם סרטה העדין והמתבונן של רותם פליטמן מתיכון אלון מייצג את רמת הסרטים שעושים היום בתיכונים, עתידו של הקולנוע הישראלי מובטח.

מתוך שתיים

שומרת נגיעה (45 דק')

סרטה האישי של ליאת דאודי היה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים. הלסבית הקטלנית שמתגוררת בתל אביב עם בת זוגה מבקרת בבית משפחתה החרדית בבית שמש, ומשוחחת עם הוריה ועם 12 אחיה ואחיותיה – שניים מהם מתכוננים לחתונה. הניגודים ברורים, אך תגובותיהם הכנות אינן צפויות כלל וכלל.

סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שבת (26.11) 17:00, 20:30

מתוך שומרת נגיעה. צילום: ליאת דאודי