לעבור את השיר: עוד גרסת מחזמר ללהיט קולנוע ישראלי? נייס
בעקבות ההצלחה הגדולה של העיבוד המזמר ללהיט הקולנועי של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש", ראו בבית ליסין כי טוב והזמינו את אותה חבורת יוצרים לעבד סרט נוסף. גרסת המחזמר של "לעבור את הקיר" אמנם לא מתקרבת למהות של הסרט, אבל בסך הכל מספקת ערב נחמד
לפני שבעה חודשים פרסמתי כאן ביקורת על המחזמר "הסוף" שמועלה בצוותא, והשתפכתי על כישרונותיו של הראל ליסמן המגלם את עוזרו של המוות. השבוע שבתי וראיתי את ליסמן על הבמה בבית ליסין ב"לעבור את הקיר". הוא רוקד שם מאחור כחלק משורת המקהלה, עד הסצנה לקראת הסוף שבה הוא מגלם מתורגמן לשפת הסימנים, ושר שיר אחד בלבד שמזניק את ההצגה אל על. ליסמן התברך בקול עשיר וענוג שנדיר לשמוע כמותו על בימות התאטרון בארץ, ואני תוהה מתי כבר יזכה בתפקיד ראשי כי נראה שהוא נולד לבמת המחזמר (גילוי נאות: הוא לא קרוב שלי ולא מכר שלי ואין לי אחוזים בקריירה שלו).
אחרי ההצלחה הגדולה של העיבוד המזמר ללהיט הקולנועי של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש" ראו בבית ליסין כי טוב, והזמינו את אותה חבורת יוצרים להעניק לבוש מוזיקלי לסרט נוסף. "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין הוא סרט אהוב עלי במיוחד (מיקמתי אותו בראש רשימת הקומדיות הרומנטיות הטובות ביותר של העשור הקודם) ולכן הייתי סקרנית במיוחד לראות מה יעשו איתו. אהבתי הרבה דברים בהפקה הקלילה והמבדרת הזו, אבל בסוף הערב יצאתי בתחושה שהמחזמר אינו מתקרב למהות של הסרט, שעסק באמונה ובכמיהה רוטטת לאהבה. עם זאת יש לציין שהמחזאי אורן יעקובי, המלחין עילי בוטנר והבמאי עידו רוזנבג לא מנסים לשחזר את הסרט, אלא כותבים אותו מחדש ומעניקים לו טון שונה לגמרי.
התבנית העלילתית זהה – מיכל, ברסלבית חוזרת בתשובה בת שלושים פלוס, עומדת להנשא לגידי. אלא שחודש לפני מועד הטקס הוא מגלה לה שאינו אוהב אותה, ומבטל את החתונה. משום שאולם השמחות כבר הוזמן, מיכל, שנואשה אחרי שנים של חיפוש בעל, ממשיכה בהכנות לאירוע, מקווה ומאמינה שאלוהים יספק לה חתן עד התאריך הנקוב. כדי לעזור ליושב במרומים, היא יוצאת לפגישות עם חתנים פוטנציאליים (בהם חירש והמתורגמן שלו). היא אף עולה לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן שבאוקראינה, שם היא פוגשת במקרה את יוס, זמר חילוני שנדלק עליה ומוכן לנסות איתה את הקטע של חתונה. זה לא נגמר שם.
בסרט של בורשטיין, המרכיב האמוני מהותי לדמותה של מיכל ולמסע הנפשי שהיא עוברת (הסרט בעצם חושף שהקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני). ההצגה פחות מסתמכת עליו, ועוטה כסות של קומדיה עממית שבאה לעשות שמייח. שירים רבים משלבים אלמנטים חסידיים סטייל "עם ישראל חי", החל משיר הפתיחה הסוחף "מיכל מתחתנת", שמושר על ידי חברותיה של הגיבורה ומעוטר בשלל אוי אוי אוי. בהמשך יוס שר גם כמה שירים תל אביביים ועוז זהבי משחזר בהצלחה את התפקיד שגילם בסרט.
גם חן אמסלם ("זגורי אימפריה", "מכתוב") המגלמת את מיכל יודעת לשיר, ואלה הרגעים שבהם הופעתה כובשת. חבל שבדיאלוגים שלה שולבו קצת יותר מדי דאחקות, שהופכות את דמותה לגסה יותר מהנדרש. בסרט נועה קולר הפליאה לעצב דמות שאפשר להתאהב בה מדיאלוג ראשון, ועם זאת שברור מדוע לא הצליחה למצוא בעל עד כה. אמסלם מגלמת מיכל דוגרית יותר, אך פחות מעניינת. לכן הסרט שכנע אותי בקבילות של הרעיון המופרך שיוס יציע נישואים למיכל, בעוד ההצגה פחות מצליחה לעשות את זה.
אחד השינויים העיקריים ביחס לסרט נעשה בדמותו של בעל אולם השמחות שימי (אלירן הרוש בהופעה חיוורת למדי). בסרט הוא ריחף כמלאך משגיח בשולי הדרמה, ואילו כאן אנחנו מגלים שהוא ומיכל מכירים מנעוריהם, מהימים שהיא עוד היתה חילונית ויש להם זיכרונות ובדיחות משותפים. מבחינה דרמטית נעשתה כאן בחירה הגיונית, שהולכת עם הקו הפחות אמוני של המחזה. עם זאת, אף שתפקידו הוגדל, לשימי לא נכתב אף שיר וזה מייצר חוסר איזון מוזיקלי. בעולם של המיוזיקלס אחת הסיבות העיקריות להתאהבותם של האוהבים היא השירים היפים שהם שרים זה לזו, וכאן זה חסר. מעניין לציין שדווקא בסרט שימי – בגילומו של עמוס תמם – שר לעצמו ברגע שגורם למיכל להפתח אליו.
שינוי נוסף שנעשה בטקסט הוא הרחבת תפקידיהן של החברות של מיכל, שבהתאם לתבנית של קומדיה רומנטית (או קומדיה דל ארטה) גם הן מוצאות לעצמן זוגיות. הגר אנגל זורחת כאחותה התל אביבית החילונית והסקסית (היא תמיד באדום) של מיכל. יש לה טיימינג קומי מצוין, והיא גם שרה ורוקדת יפה. יעל אלקנה סימפטית (וסגולה) בתפקיד החברה המדענית זיו, שמשום מה שוכחת מהמדע כשהיא הולכת לקבל עצות מידעונית. לצידן, גל חזאז לוהקה לתפקיד החברה פייגי (לרוב בצהוב), שמתגאה בכך שיש לה בן זוג "פקח חנייה מצליח" (והיא מתה כבר לשכב איתו, בניגוד לכל הכללים). זה תפקיד קומי שיכול לגנוב את ההצגה, אבל חזאז מגישה מעין חיקוי צווחני ולוחץ מדי של ציפי שביט. הכוכבת הכי גדולה על הבמה היא בכלל אוולין הגואל, בתפקיד אמה של מיכל, והיא דופקת הופעה של דיווה.
התפאורה המודולרית שעיצבה סבטלנה ברגר משתלבת היטב בבימוי הזורם של רוזנברג. עם זאת נראה שהכוריאוגרף עוז מורג, שעשה עבודה מצוינת ב"אפס ביחסי אנוש", קיבל כאן פחות הזדמנויות להבריק. פרט לריקוד סטייל "כנר על הגג" בפתיחה, אני זוכרת רק את המחול שמלווה את שיר הטינדר השנון. עם צלילים שמהדהדים ברודוויי, גם הכוריאוגרפיה תואמת ברודוויי, וזה הרגע הבימתי הכי קרוב לשואו-סטופר שיש במחזמר הזה. בסך הכל היה ערב נחמד, שעשה לי חשק לצפות שוב בגרסת המחזמר המושקעת יותר של הקומדיה הצה"לית.
>> "לעבור את הקיר", תיאטרון בית ליסין, תאריכים והזמנת כרטיסים