המחזמר הזה לא מגובש עד הסוף, ועדיין: פוטנציאל הקאלט גבוה מאוד

ביוני 2020 כתבתי לטיים אאוט רשימה על הפריחה של מחזות זמר על במות תל אביב שנקטעה בשל הקורונה. עכשיו, עם פתיחת התיאטראות, הגל חוזר בעוצמה, ומה שמגניב זה שלצד הלהיטים המתורגמים "לא רק בלונדינית" ו"מאמה מיה!", הוא כולל גם יצירות מקוריות של יוצרים צעירים ומוכשרים.

מתוך המחזמר "הסוף". צילום: איציק בירן

סקירה זריזה מספקת רושם שהיצירות האלה חומקות מהמקומי לאוניברסלי, ומנצלות את המדיום הלא ריאליסטי בהגדרתו לפיתוח רעיונות אבסורדיים לכדי מטאפורות גדולות על כאבי החיים. ל"רינגו" בקאמרי – על זין שנפרד מבעליו ויוצא לחיים עצמאיים, ול"גידול ושמו בועז" בצוותא – על אישה שמגלה שהגידול שבליבה הוא בן הזוג שנטש אותה לפני שלוש שנים, מצטרף "הסוף" המועלה גם הוא בצוותא.

זה מתחיל עם שיר סוחף בביצוע רפאל עבאס על כך שעוד שישים או ארבעים שנה הוא ימות, כי כולנו מתים בסוף. בסוף השיר הוא קורס ומת, ומגיע למשרדו של המוות בגילומו של אבי דנגור. הבחור לא מרוצה מגזר דינו ומבקש לשנות אותו, אך המוות מסביר לו שלא הוא קובע מי יחיה ומי ימות אלא הבוס. רק שהוא זה שמקבל את כל התלונות ונמאס לו. אלפי שנים שהוא תקוע בג'וב הזה, והוא משועמם מוות ורוצה לשים לזה סוף.

מתוך המחזמר "הסוף". צילום: איציק בירן

לצורך כך המוות צריך שאנשים יפסיקו למות ויש לו רעיון. יש איזה מדען גאון (עידן אלתרמן) שהקדיש את חייו למציאת הסוד לחיי נצח. עד כה הוא נכשל (ההמצאה הגדולה שלו היא בננה בטעמים), והוא מתכוון להתאבד בגלל שילוב קטלני של תסכול ולב שבור. המוות משחד את מי שצריך ומשיג למדען ארכה של שבוע בתקווה שבזמן הזה הוא יצליח למצוא את המרשם לחיי נצח. כדי לספק לו מניע לשוב למחקר שייאש אותו, המוות שובר את הכללים וגוזר מחלה קטלנית על לילי (ג'וי ריגר), האישה האחת שבשבילה המדען יעשה הכל.

לילי היתה אהובתו הראשונה עד שנטשה אותו ואת לימודי הרפואה לטובת חיים נוחים בחברת חתיך עשיר. בעוד לילי מסתגלת לחדשות שהיא עומדת למות, לילי אחרת (ריגר עם פאה סטייל קרואלה דה ויל) זוכה לפתע בחיים חדשים והופכת לגיבורת אינסטגרם. בינתיים, בהיותו מושקע לגמרי במזימה שלו, המוות לא מבחין שעוזרו (הראל ליסמן) מאוהב בו. וכך ממחזמר על תסכוליו הביורוקרטיים של המוות, "הסוף" מתפתח למחזמר על מערכות יחסים.

מתוך המחזמר "הסוף". צילום: איציק בירן

"הסוף" הוא פרי עטם של מעין אבן, שגם ביים, וגיא וינטרוב שהלחין ומשתתף בהצגה כקלידן וכמספר, שלא פעם נכנס לעימותים עם הגיטריסט שלצידו (אלעד טל) לגבי איך צריך לספר את הסיפור הזה. דנגור מגיע לכאן הישר מהקומדיה המצליחה "מייקל", שביוני השנה פורסם שהיא עומדת לרדת מהבמה אחרי כאלף הצגות. בינתיים היא עדיין איתנו. האם גם "הסוף" תהפוך לקאלט? לפי התגובות של הצופים באולם, ששרו את השירים יחד עם השחקנים, נראה שהיא בכיוון. בכל אופן, נותרו מעט מאוד כרטיסים להצגות הקרובות בספטמבר ואוקטובר. דנגור, יש לומר, אינו זמר מהשורה הראשונה, אבל הוא מצחיק מאוד בתפקיד הפקיד שיש לו הרבה פחות כוח בידיים ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

לצידו, ליסמן בתפקיד העוזר, גונב את ההצגה בכל הזדמנות שיש לו, וחבל שאין לו יותר הזדמנויות. ליסמן נראה ונשמע כמי שנולד לבמת המחזמר. הוא מתנועע כמו רקדן וניחן בקול יפה להפליא, וזה לא מזיק שהוא גבוה ויפה תואר. אלא שכל פעם שהוא פותח את פיו לשיר, המוות קוטע אותו. זה הופך לבדיחה חוזרת, אפקטיבית אך מתסכלת, כי הוא הזמר הכי טוב על הבמה, והשיר שלו מתחיל ממש יפה. בסוף ההצגה, בעצם אחרי הסוף, לבדיחה הזאת יש פיי אוף נהדר.

בכלל נשמע שארבעת שחקני המשנה הפחות מוכרים, בהם גם מרב צברי ואביב הורוביץ, הם הזמרים האמיתיים בצוות. אלתרמן רב הכישרונות יודע להגיש שיר, אבל אינו ניחן בקול ערב במיוחד, וריגר חיננית כתמיד, אך בהחלט אינה זמרת. השירים נוחים לאוזן – ראוי לציון השיר השנון שעוסק באופן שאנחנו נותנים ללב שלנו להכתיב לנו החלטות –אך בשמיעה ראשונה, שני היפים והזכורים שבהם הם הראשון והאחרון.

מתוך המחזמר "הסוף". צילום: איציק בירן

העובדה שהמחזה נוצר על ידי שני גברים, ועוד שניים – אלעד טל (כתיבה והלחנה נוספת) ותומר רבינוביץ' (ניהול מוזיקלי ועיבודים) – ניכרת בעיצוב הלקוי של דמויות הנשים. לצברי ולהורוביץ אין תפקידים מוגדרים, והן משמשות בעיקר כקישוט, וכקולות בהרמוניות – הן מה שנהוג לכנות נערות מקהלה. ואילו מושא האהבה לילי היא אישה שמהר מדי ויתרה על חלומה להיות רופאה – על אף תמיכתו המלאה של בן זוגה המדען – והעדיפה לחיות כרעייתו של איש עשיר. עכשיו היא אמנם מבינה שטעתה, אבל נראה שזה מתבטא רק בהעדפה הרומנטית השגויה. השטחיות של דמותה כמושא אהבה לא מאוד ראוי פוגמת בפוטנציאל הרגשי של ההצגה. הלילי השנייה שצצה לרגע היא בעיקרה פרודיה סתמית למדי על תרבות האינסטנט של הרשתות החברתיות.

התפאורה המודולרית בשחור לבן שעיצב ניב תישבי ממלאת את תפקידה כראוי, וזורמת עם ההפקה האנרגטית. בסך הכל מדובר בערב מוזיקלי מבדר בהחלט, אבל נראה שאילו הושקעה יותר מחשבה בדרמטורגיה ובעיצוב הדמויות הנשיות, היה יכול להיות כאן משהו מגובש יותר, שנשאר איתנו בדרך הביתה.
"הסוף" בצוותא, לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים