כתבתי מחזמר. פאקינג מחזמר. על הצורך הטיפשי להיות גדול מהחיים

החיים גדולים. גדולים מאוד. גדולים מדי. בגדול, אין לנו סיכוי מולם. זה ברור לכל מי שאי פעם נשבר לו הלב או שניסה לעשות דו"ח שנתי למס הכנסה. החיים גדולים ואימתניים כמו גוליית ואנחנו קטנים וחסרי אונים כמו דוד. בקרב שלי מול החיים, ליצור מחזמר זה לזרוק אבן במצח של החיים, כי בזכות המחזמר אני יכול לרגע להיות גדול מהחיים.

נכון, לעומת הסיפור של דוד לא מדובר בניצחון מוחץ – ואני לא אזכה להפוך למלך מגלומן ופסיכופת שרוצח חבר כי ראה את אשתו טובת המראה מתקלחת ערומה‪;‬ אבל זאת בכל זאת איזו קריאת תיגר על החיים האלה. כי במחזמר כולם כל כך מתפקעים מרגש עד שאין ברירה אלא לרקוד ולשיר את זה החוצה, כשבמציאות אתה סתם יושב בתחנת אוטובוס בלתי מקורה מתחת לשמש קופחת ומזיע מהגבות אל תוך העיניים ולא מבין למה בכלל נוצר מנגנון מטומטם כזה של זיעה לתוך העיניים אם העיניים הן הדרך היחידה לראות משהו.

זאת הסיבה שכשהייתי זאטוט רציתי שוב ושוב לצפות בקלטת של ספר הג׳ונגל בכיכובו של תום אבני. רציתי לרקוד ולשיר עם פילים ועם דובים ועם קופים ועם תום אבני. במקום זה גדלתי והנה עכשיו אני מוצא את עצמי בעיקר בוהה בקיר ומנהל שיחות חולין באירועים מביכים. מה הקשר בין החיים הטפלים האלה להבטחות האדירות שהובטחו לי בקלטת של תום אבני רוקד ושר בתחתונים אדומים?

אז הנה עשינו מחזמר. על אמת עשינו פאקינג מחזמר. אבל אנחנו כבר מפוכחים. התבדינו בחיים האלה מספיק ודי בשביל לדעת שאי אפשר באמת להיות גדולים מהחיים. אז עשינו מחזמר שיודע שהוא מחזמר, שצוחק בכלל על הניסיון הזה לגדול מהחיים, ומספר בלעג ובחמלה בדיוק על זה — על הניסיונות הנואשים ומכמירי הלב של בני התמותה למצוא פתרון לחיים, על כל השיטות המטופשות שאנשים ממציאים כדי לברוח מהחיים, על המשאלה האיומה והנפלאה להיות גדולים מהחיים.

וגם אולי ראוי לומר משהו על המוות. כי בכל זאת יש גם את המוות. אבל מה כבר יש לומר? לנסות להיות גדול מהחיים זה עלוב ומתוק, אבל לנסות להיות גדול מהמוות זה באמת כבר חוצפה ויוהרה ואין לזה צורה. למוות יש מונופול חד משמעי על גודל — אפילו אילון מאסק ימות בסוף. ואין לנו מושג בכלל למה חייבים למות. זאת תעלומה אפילו גדולה יותר מההזעה לתוך העיניים.

אז אולי הדרך היחידה להיות גדול מהמוות היא להרפות לתוכו. לא לנסות לשכוח שיש אותו, לא לפחד ממנו, לא לחפש ממנו מפלט, אלא להישיר מבט ולומר לו בשלווה מחויכת: מוות, אני יודע שאתה כאן, וזה הכי סבבה. ועד שתחליט שתורי להפסיק, אני מתכוון לחגוג. אני מתכוון לחגוג שאתה לא מאמין בכלל. ואיך אני אחגוג? איזו שאלה מיותרת עם תשובה כל כך ברורה — אני אעשה מחזמר.
הפרמיירה של המחזמר "הסוף" מחר, ה-17.8 ב-20:30 בצוותא. תאריכים נוספים: 26.9 ב-20:30, 27.9 ב-18:00 וב-21:00, 26.10 ב-20:30. לפרטים נוספים