הכל אודות אימא: מה עלינו ללמוד מ"לעזוב את נוורלנד"?

"לעזוב את נוורלנד" – הסרט התיעודי המביא באריכות את עדויות הגברים שנוצלו בילדותם על ידי מייקל ג'קסון – הזכיר לי סצנה בגרסת דיסני ל"פיטר פן". בסצנה פיטר רודף אחרי הצל שלו, שהיה שבוי בבית משפחת דארלינג, ומנסה במיני שיטות לחבר אותו מחדש לגופו. באופן הראשוני ביותר הסצנה מגלמת את כל המשתמע מסיפורו של ג'קסון – גבר ילדותי ונחמד למראה שאיבד שליטה על הצל שלו ופגע בילדים קטנים. אך לא רק לג'קסון יש צל שביכולתו להינתק מן הגוף ולקיים חיים משלו, אלא לכל אדם למעשה.

אם יש משהו חדש באמת ש"לעזוב את נוורלנד" מלמדת אותנו, הרי שזו הסכנה שבצל האימהי – מה שמביא אימהות צעירות להותיר את ילדיהן לישון עם גבר מבוגר במשך שבועות ללא השגחה.

בסרט דימויו של ג'קסון כהתגלמות אנושית של פיטר פן מקבל נוכחות עוצמתית במבטן של האימהות המצטיירות כהתגלמות של וונדי דארלינג, שעם קצת אבקת קסמים ומחשבות חיוביות מעופפת הרחק מהבית לעבר ארץ לעולם לא. לא בכדי העדויות של שתי האימהות תופסות חלק מרכזי בסרט. שתיהן, במידה רבה, נשבו בעצמן על ידי דמותו של ג'קסון, מה שלפחות במקרה של ווייד רובסון גרם גם לפירוק המשפחה כולה. גם היום, לעיני המצלמות, עיניהן מזוגגות בעודן מדברות על ג'קסון, וכל זאת במקביל לאשמה שרודפת אותן וככל הנראה תרדוף תמיד.

"לעזוב את נוורלנד" הוא לא רק סיפור על הצל של מייקל ג'קסון, כלומר על פדופיל מניפולטיבי ומוקצה. דרך נקודת המבט האימהית והיכולת של אימא להישבות בידי ג'קסון גם במחיר הסיכון של בנה, אנו לומדים להכיר גם בצל שלנו וגם באשמה שלנו על כך שהותרנו לזה לקרות בזמן אמת.