על מי מבוססים הסיפורים בפיקסאר? תשובות לשאלות הכי מעניינות

פסטיבל האנימציה אניניישן, שייפתח ביום רביעי (6.11) בירושלים, מתהדר השנה באורחת בולטת במיוחד – גיילן סוזמן. היא הצטרפה לפיקסאר ב־1990 והייתה מעורבת בתפקידים שונים בסרטים כמו "צעצוע של סיפור", "מפלצות בע"מ", "למצוא את נמו", "רטטוי" ואחרים. בימים אלה היא מפיקה סרט שמיועד לצאת למסכים ב־2022 – הבמאי הוא אנגוס מקליין, שחתום גם על "מוצאים את דורי", ויותר מזה היא לא מוכנה להסגיר.

סוזמן היא בת למשפחה יהודית אורתודוקסית מפרבר של שיקגו, וזה לא יהיה הביקור הראשון שלה בירושלים. אבל ההזדמנות לתרום לפיתוח קהילת אנימציה תוססת בעיר מרגשת אותה. לאנימציה היא הגיעה לא מהאמנות אלא מהטכנולוגיה – היא למדה מחשבים באוניברסיטת בראון והתקבלה לעבוד באפל, במחלקת תחקיר ופיתוח גרפיקה. כדי לחקור את היכולות של מחשב המקינטוש, ב־1988 סוזמן השתתפה ביצירת סרט האנימציה הקצר "Pencil Test". לצידה עבד אנדרו סטנטון שלימים ביים את "מוצאים את נמו" ואת "וול־E". "האיש שלימד אותנו לאייר היה ג'ון לאסיטר", היא אומרת. כך היא הגיעה לפיקסאר.

גיילן סוזמן (צילום: יח"צ)

"רוב הסיפורים מאוד אישיים. 'הקול בראש' זה סיפור של אחד האנימטורים – הייתה לו בת מקסימה ומלאת חיים שפתאום בגיל 11 התחילה להיות זעפנית"

ב"צעצוע של סיפור 2" היית אחראית על התאורה. מה זה אומר?
"הייתי צריכה לכתוב קוד תוכנה לתאורה. הכלים מאוד השתפרו מאז. עכשיו זה יותר דומה לסט רגיל. באנימציה תלת מימדית צריך לחשוב על זה כהיבריד – המודל המנטלי הוא פיזי. כשאנחנו בונים מודלים במרחב התלת מימדי זה יותר כמו עיצוב ארכיטקטוני. הטכנולוגיה התקדמה במידה כזאת שכששמים אור במרחב הוא יבוא אוטומטית עם ההשתקפות. פעם היינו צריכים לזייף הכל – ליצור השתקפות שתיראה טבעית".

השיפור ביכולות הוויזואליות משפיע על הנרטיבים?
"רק במובן שזה פותח דלת לסיפורים נוספים שאפשר לספר. כשעבדנו על 'צעצוע של סיפור' היינו טובים בפלסטיק. ב'מפלצות בע"מ' כבר יכולנו לעצב פרווה. עכשיו כבר אפשר כבר לעשות משהו יותר אנושי. הפיתוח הטכנולוגי לא משנה את הנרטיבים, אלא את העולמות שבהם הם מתרחשים. אנדרו למשל נלהב מהרעיון לספר סיפור בעולם של אוקיינוס".

מה בעצם התהליך של יצירת סרט בפיקסאר?
"האולפן מונע על ידי במאים. אנחנו לא רוכשים סיפורים מבחוץ. אנחנו משקיעים בבמאים. כשמוצאים מישהו שיודע לספר סיפור אנחנו אומרים לו 'תביא לנו שלושה רעיונות'. הבמאי מציג את הרעיונות לקבוצה קריאטיבית של שמונה אנשים מהמחלקות השונות באולפן. הוא מקבל 15 דקות לכל פיץ'. הם בוחנים את הרעיונות ובוחרים עם מה להמשיך. אנחנו יכולים להעביר שנה רק בפיתוח התסריט. כרגע יש לנו כשישה במאים שנמצאים בשלב הפיתוח. זאת אווירה נהדרת של שיתוף פעולה, של אנשים מבריקים שעובדים יחד. יש תחרות אבל כל האמנים יכולים להתאסף בחדר ולתת הערות איך לשפר בלי שזה מקטין אותם ואת סיפוריהם.

"בשלב הבא מאיירים את הסרט ביד, משלבים מוזיקה ורואים מה עובד ומה לא. עושים זאת שוב ושוב, ולכן זה לוקח כל כך הרבה זמן. בלייב אקשן אפשר לצלם סצנה מאה פעמים, לתת הכל לעורך, ומה שנזרק על רצפת חדר העריכה לא עולה כסף. באנימציה מאיירים לזווית מצלמה מסוימת. ואם תזיז את המצלמה זה ישתנה. אז צריך לדעת איך בדיוק ייראה כל שוט ושוט. בשלב הזה עובדים כעשרים אנשים. כשמתחילים לבנות תפאורה וליצור את האנימציה זה מתרחב למאתיים אנשים, ואנחנו לא רוצים לאייר סצנה ואז לוותר עליה. זה פאזל גדול, ואם כמפיקה את נהנית לגרום לאנשים שעושים דברים שונים באופן קיצוני ללכת יחד באותה דרך, זה כיף".

על מי אתם חושבים כשאתם יוצרים את הסרטים?
"אנחנו מספרים סיפורים שאנחנו רוצים לראות. רוב הסיפורים מאוד אישיים. 'למצוא את נמו' למשל בא מאנדרו שהיה לו קשה להתמודד עם ההתבגרות של הבן שלו, והוא היה צריך ללמוד להיות פחות מגונן. 'הקול בראש' זה סיפור של פיט דוקטר. הייתה לו בת מקסימה ומלאת חיים שפתאום בגיל 11 התחילה להיות זעפנית. הסרט בא מהרצון שלו לחקור לעומק מה קורה במוח של ילד כשהוא גדל. את מרגישה את הרגש של הבמאי, ולכן אלה סיפורים אוניברסליים עם תהודה אישית. בהתחלה הבמאים היו גברים שסיפרו סיפורים שהדהדו בשבילם. עכשיו אנחנו מנסים לגוון את המספרים ולשלב יותר נשים ויותר אנשים לא לבנים".

איך הרגשת כאישה בסביבת העבודה הזו?
"נשים בטכנולוגיה הרבה יותר רגילות לעבוד בסביבה גברית, אז לא הייתה לי בעיה. כשהייתי באפל ב־1986 הייתי האישה היחידה במחלקת התחקיר. בישיבה הראשונה שלי המשתתפים האחרים חשבו שאני המזכירה. הבוס שלי נעלב בשבילי וכמעט הוריד להם את הראש. נשים נזקקו לסניגורים גברים, אחרת זה היה ברוטלי".

סוזמן לא רוצה להתייחס לבוס שלה לשעבר בפיקסאר, ג'ון לאסיטר, שב־2017 הואשם בהטרדות מיניות, הודה ועזב את האולפן. "זה מורכב. הוא איש מבריק. הכרתי אותו כל כך הרבה שנים. ראיתי הרבה שינויים. לא רוצה להגיד שום דבר שלא יתאים לפיקסאר".

כיהודיה שומרת מצוות היא ללא ספק יודעת להציב גבולות. "אני לא עובדת בשבתות ובחגים. כשהגעתי לחברה אמרתי: 'תקבלו ממני שבוע עבודה שלם, אבל אלה האילוצים שלי', והם קיבלו את זה. לכל אחד יש גבולות וצריך להגיד אותם באופן ברור ולא מתנצל".

← פסטיבל אניניישן ה־4, הנערך ביוזמת המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים, יתקיים בסינמטק ירושלים, רביעי־שבת (6.11־10.11)