לאכול עם כל המשפחה בלי להתפשר? במסעדה הזאת זה אפשרי

הטרנד החדש של מסעדות בעיר הוא גיל כניסה מינימלי. עזבו רגע את הברים שהפכו למסעדות. בואו ונניח ששם אפשר להבין את האירוע. אבל קרה בשבועות האחרונים כמה פעמים שניסינו למצוא שולחן במסעדה, ועד שכבר מצאנו משהו, פתאום אומרים לך שאין כניסה מתחת לגיל 21. אתם מסעדה תאילנדית, בשם כל מה שקדוש, מה יש לכם שם שיהרוס נפש של בן 17?  הרי זה לא שבין מנה למנה יש מופע כדורי פונג מעדות הפטפונג (ואם כן, בואו נודה, הבעיה שלכם היא הרבה יותר עניין של מוסר והיגיינה מאשר כניסת קטינים).

ולא מדובר במקרה מנותק. בגדול, יש תחושה שסצינת המסעדות התל אביבית לא מאוד מחבבת משפחות. רוב המסעדות פה יקרות מדי, מתוחכמות מדי או "קונספט" מדי בשביל ארוחה משפחתית. למצוא שולחן למשפחה לצהריים בשבת, במסעדה שהיא גם ווליו פור מאני (כי בכל זאת, תזכרו מי משלם על כל השולחן) וגם מספיק מגוונות שגם הילד הנודניק והבררן ביותר ימצא מה לאכול (יודעים, אגב, מה יותר קשוח מבן של חייט עם חורים בבגדים? בת של מבקר מסעדות שרוצה רק נאגטס), זו משימה על סף הבלתי אפשרי. כלומר אפשרית, אבל רק אם אתה מוכן להתפשר.

>> שחיתות לכל המשפחה: מתכון לקראק פאי של שף ברק כהן ממגזינו
>> ריאיון נדיר עם יורם ירזין, מבעלי "מגזינו" ומבכירי המסעדנים בעיר

אז אתה יכול להתפשר האיכות וללכת על המבורגר או על אסייתי (סושי + מוקפץ + שניצלונים לילדים תמיד אפשר למצוא). אתה יכול להתפשר על מסגרת האשראי וללכת לאחת מפלצניות ה"מנה ראשונה ב98 ₪", שצומחות כאן כמו פטריות סאן גורלנד אחרי הגשם (אין באמת כאלו פטריות, אבל זה לא יפריע להם לחייב אותך עליהן מחיר מופקע). או שאתה יכול לוותר על הספונטניות. מסתבר שאם אתה מתקשר שלושה שבועות מראש, כשאתה מגלה שבת13 נוסעת לטיול בצופים, אתה ממש יכול להזמין שולחן לשעה כמעט סבירה במגזינו. אל תשאלו איך גיליתי. או לפחות אל תספרו לבת13.

מנת ביס נהדרת. ברוסקטה של מגזינו (צילום: כרמל קוך)

וברגע שאתה נכנס בדלת אתה מבין שאתה לא לבד: מגזינו היא מוקד עליה למשפחות ולגמרי ברור למה. היא גדולה אבל לא ענקית. חמימה אבל לא קלסטרופובית. היא רועשת אבל עדיין מאפשרת לעשות מסביב לשולחן את "20 שאלות" (ולקבל ציון ממש מביך, בואו לא נדבר על זה). במילים אחרות – זה מרגיש קצת כמו בית. אמנם בית עם מטבח שבמרכזו טאבון ענק (ועם מארחת ששולחת את אלו שלפניך בתור להביא מהאוטו את אישורי ההתחסנות של הילדה כי "בלי זה היא לא יכולה להיכנס"), אבל עדיין בית. נו, אז אפשר לקבל משהו לאכול בבית הזה?

התחלנו עם פוקצ'ה. היא לא הייתה מושלמת, בעיקר כי היא בילתה כמה שניות מיותרות בטאבון ששרפו אותה קצת מלמעלה, אבל היא הייתה ממש קרובה לשלמות. יש קצת זילות במושג פוקצ'ה באזורנו, ולרוב אנחנו מקבלים גרסאות שטוחות (תרתי משמע) שקצת מפספסות את הפואנטה. זאת הייתה עבה, ואוורירית, עם בסיס כל כך פריך עד שהיה נדמה שטיגנו אותו. אבל מה שהיה עוד יותר מוצלח היה מה שהגיע עם הפוקצ'ה: צלחות אישיות.

די מדהים שב-2021, כמעט שנתיים לתוך הקורונה, צלחות אישיות הן עדיין לא דבר בסיסי. לא נתפס בכלל בכמה מקומות, כולל כאלו מהנחשבים בעיר, לא טורחים לתת לסועדים שחולקים מנות צלחות אישיות. וגם אם נותנים, לא תמיד דואגים להחליף אותן בין סבבי הגשה. כאן החליפו גם צלחות וגם סכו"ם בלי שהיינו צריכים לבקש. זה היה כל כך מרגש ששקלנו להציע שנעזור בשטיפת הכלים.

ראשונות יפות בגודלן ובאמת מותאמות לחלוקה. מגזינו (צילום: נועם פריסמן)

אבל עכשיו הצלחות כאן ואפשר לחלוק כמו שצריך במנות הראשונות, שתיהן מאוד יפות בגודלן ומותאמות לחלוקה – קרודו טרחון וסלט עגבניות והמאירי. הקרודו (אתם יודעים שזה סתם "נא" באיטלקית ולא באמת אומר משהו, כן?) היה תרגיל מוצלח למדי בגאומטריה של המרחב. חוץ מפיסות הטרחון, ולא מעט צ'ילי, היו בו המון קוביות בכל הגדלים. מלבני אבוקדו גדולים, גלילי עגבניה ירוקה בינוניים, ריבועי לפת קטנים וטרפזים בלתי נראים של בצל סגול (היה כתוב בתפריט, לא נצפה במציאות). התוצאה של כל המשוואה הזו, פלוס כמות נדיבה של שמן זית, היא אולי לא הברקה קולינרית אבל היא ביס נהדר שמשלב עדינות טעמים עם קרב מרקמים. והכי כיף – זה עובד גם בלי הדג, אז כשהוא נגמר יש לך מה לנגב עם הפוקצ'ה. אתה אפילו מוצא את עצמך אוכל לפת מבחירה.

סלט העגבניות היה הרבה פחות עדין. למעשה, העדינות הייתה ממנו והלאה. עגבניות השרי היו חתוכות בגסות לחצאים, גבינת המאירי פוזרה בנדיבות על גבול המוגזם. כל זה כמובן רק עניין טכני, כי מה שעוד נעשה ביד חזקה היה התיבול. מישהו נתן שם ביד חופשית. התוצאה הייתה מנה מלוחה למדי שפעם בכמה ביסים נותנת לך בעיטה משוגעת של מליחות שאתה מרגיש לאורך כל עמוד השדרה עד עצם הזנב. זה לא רע בהכרח, אבל זה מאוד מפתיע (שלא לומר מלחיץ) אם מגיעים לזה לא מוכנים.

בשלב הזה הגיעו לשולחן מתנות – מנות שקיבלנו על חשבון הבית. הראשונה הייתה ברוסקטה עשויה בדיוק למידה המושלמת, ועליה ישבו סלסת עגבניות ופלמידה כבושה. זאת מנת ביס נהדרת, בעיקר כי הברוסקטה האדירה גונבת את ההצגה, בעוד שהסלסה והדג מלווים אותה מאחור. המנה השנייה הייתה מוצרלה ואנשובי, והיא הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שקיבלנו השנה.

מנות פסטה מנחמות ונדיבות. מגזינו (צילום: נועם פריסמן)

תראו, הסיפור של האנשובי הוא ידוע. זה מסוג המרכיבים שהרבה אנשים מסתייגים מהם עקרונית, לגמרי בצדק. אנשובי זה קשוח. לא "אשכי קיפוד ים קשוח", אבל עדיין אירוע מורכב עם סיכויי נפילה גבוהים וסיכוי הצלחה נמוכים. מה שקורה כאן שווה את הסיכון. רשמית אין פה באמת משהו שמצדיק את הכינוי "מנה". כמה חתיכות מוצרלה, כמה פיסות אנשובי, שקדים קלויים, שמן זית, ופלפל שחור. זה מנה? זו בקושי רשימת מרכיבים שאולי, עם עבודה וזמן תצא מהם מנה. אבל אלו רק הגדרות תאורטיות שהביס הראשון משתיק ברגע. השילוב בין הגוף הרך והקריר של המוצרלה עם המליחות של האנשובי והקרנצ'יות של השקדים כל כך מדויק, שאתה חייב לקחת עוד ביס רק כדי לוודא שאתה לא ממציא דברים.

לעיקריות הלכנו על שתי מנות פסטה ופיצה. הניוקי פירות ים, כלומר עם רוטב עגבניות וקלאמרי חזר למוטיב הפשטות המוצלחת. הקלאמרי היו עשויים מצוין והצליחו לשמור על המרקם שלהם, הרוטב היה עדין ומתובל טוב אבל השיא היו הניוקי עצמם. מספיק קשיחים בשביל נגיסה והרמה במזלג, אבל כל כך אווריריים עד שהם נמסים בפה. מנה טעימה, מנחמת וגם מאוד נדיבה.

הריגטוני קרבונרה הייתה מנה טובה לא פחות, אבל מהז'אנר הרעשני. לפרקים היה נדמה שבמטבח השתמשו בכל העדינות שהייתה להם בשביל הניוקי ולקרבונרה לא נשאר. כידוע, אין דבר כזה "יותר מדי בייקון", אבל אילו היה, כנראה שכאן היינו מתקרבים לזה. וכל הכמות האדירה הזו, שעשויה מושלם, עטופה בקרבונרה מחוזקת (כלומר לא רק ביצה וגבינה אלא גם שמנת) והכל מתובל בפלפל שחור ביד חזקה ובזרוע נטויה. התוצאה של כל זה ביחד עם צינורות הפסטה היא ביס שאי אפשר להתעלם ממנו, סערת טעמים ומרקמים שמסתחררת על הלשון. וגם אחרי שהיא מסתיימת אתה עוד מרגיש את הקרמיות של השמנת שממשיכה להסתחרר.

זוכרים את הברוסקטה מקודם? בא לנו עוד. מגזינו (צילום: נועם פריסמן)

פיצה מרגריטה הייתה החלק הכי חלש בכל הארוחה. הבצק שלה היה חביב, לא יותר, אבל הבעיה המרכזית הייתה יחס הגבינה/רוטב/בצק שפשוט לא עבד. היה שם הרבה יותר מידי בצק והרבה פחות מדי דברים עליו. זה היה כל כך הרבה פחות מוצלח מהפוקצ'ה של ההתחלה שאי אפשר היה שלא לצאת מאוכזבים.

סיימנו עם ביקור בויטרינת הקינוחים, חלק מרכזי בכרטיס הביקור של מגזינו. יש רגעים שבהם הדבר הנכון ביותר הוא לעשות את המובן מאליו וזה בדיוק מה שעשינו כשלקחנו קראק פאי ואת הפאי לימון פיסטוק, כנראה שני הקינוחים הכי ידועים של המסעדה.

הקראק פאי היה, סליחה על מילות הכפירה, חביב פלוס. זה היה טעים ולא מתוק מדי, אבל הייתה תחושה של עיגול פינות באוויר. אין מצב שהפאי הספציפי שקיבלנו היה הופך ללהיט כזה היסטרי. הבסיס הרגיש קצת עבה מדי ומרושל, משהו במילוי הרגיש מוזר. אין לי ספק שאכלתי טובים ממנו. רובם במגזינו. שותפי לשולחן, אגב, מבקשים ומבקשות למסור שאין לי מושג מהחיים ושזה היה מושלם. הפאי לימון פיסטוק, לעומת זאת, הוא עדיין יצירת מופת. אירוע אדיר שכולנו הסכמנו על אדירותו. עדיין מוגזם להפליא, עדיין טעים באופן לא סביר, עדיין שילוב אגדי בין בסיס הפיסטוק המריר וקרם הלימון החמוץ, עדיין עם הר המרנג שיושב מעל בהיסחפות מוחלטת שמשדרגת את האגדה למיתוס.

אגדה משודרגת למיתוס. פאי לימון-פיסטוק של מגזינו (צילום: שלומי יוסף)

מגזינו היא ההוכחה שעדיין אפשר לאכול טוב בתל אביב ולא למשכן בשביל זה את הדירה, שאפשר לתת שירות מצוין וקשוב גם בלי פוזה ובלי לתפוס תחת על הלקוחות, שאפשר ללכת לאכול עם כל המשפחה בלי להתפשר ושכולם יצאו בסוף עם חיוך (לא כולל בני עשרה מרירים, אל תשאלו איך גיליתי).

מגזינו, דרך מנחם בגין 21, שני-שבת 00:00-12:00 (סגור בראשון), 03-7570535
★★★✯3.5 כוכבים (★★★★4 כוכבים לארוחה משפחתית) // ♥♥♥♥4 מסכות קורונה (בדיקה מדוקדקת בכניסה, צוות עם מסכות חלקית)

פוקצ'ה 18
קרודו טרחון 68
סלט עגבניות והמאירי 58
ניוקי ים 98
ריגטוני קרבונרה 68
פיצה מרגריטה 62
קראק פאי 44
פאי לימון 44