מדינה בסדר, עם כספומט במקום כותל

חבר שלי שלפני שנות דור עשה סטנדאפ, אמר פעם: "אנשים באים מוכנים לצחוק מהבית." כמו הדירות האלה עם הכנה למטבח אמריקאי – הכל מוכן, רק תשים בפנים בדיחה ותלחץ עד שתשמע גיחי. ונזכרתי בו השבוע, בזמן שנתקעתי בפקק העצום שיצרו עדרי האנשים החביבים שנהרו להופעה של סיינפלד, כמו ערבים לקלפיות (רק בלי אוטובוסים; הקהל של סיינפלד, כנראה, במעמד סוציו־אקונומי שמסוגל להסיע את עצמו),

והפקק היה מספיק ארוך כדי שאוכל ללחוץ את האף אל השמשה ולהתבונן בהם: כולם מחייכים, כולם לבושים יפה, מעט־מתרגשים לקראת הצחוק שהם עומדים לצחוק, ומעט־לא־מתרגשים כי בכל זאת, היי, אנחנו קהל מתוחכם, שילמנו מאות שקלים כדי לשמוע יהודי בן שישים אומר שנשים הם ככה וגברים הם ככה, ומה הקטע הזה עם קירות, או גלגלים, או נמלים, או משהו לא מאיים אחר; כי מי שאוהב את סיינפלד הוא כמו בחורה שיוצאת עם הילד המקובל של השכונה, שהוא גם עשיר וגם הומו בארון – אין את זה בפחות מאיים. פשוט אין. ואולי זה סודו של האיש: שהוא הקומיקאי הכי פחות מאיים שהיה אי פעם, ועדיין נחשב קומיקאי (ולא, נניח, סוכן ביטוח עם חוש הומור סביר).

סיינפלד עובד בלפרק את החיים כמו שען מומחה, להטיל בהם ספק, אבל אז להרכיב את השעון בחזרה ולהגיד קח, תראה, עובד כמו חדש. הוא מאשר את החיים המסודרים של הקהל ששילם מאות שקלים כדי לראות אותו, בעצם זה שהטיל ספק קטנטן במשמעות חייהם, אבל מהר־מהר עטף אותה בסרט אדום, החזירה לבעליה, ואמר: החיים נפלאים, היה צריך רק טיפה גריז והחלפת פילטרים. ולכן,

כשהם יצאו, כל אלפי האנשים החביבים האלה, זה היה עם חיוך מרוצה ורגוע, כמו אחרי חוג בית עם יאיר לפיד, שבו הוא מסביר לך כמה אתה – והוא – והמדינה – וצה"ל – וספרינגסטין – פשוט אחלה. ולחשוב שרק יומיים קודם,

נתקעתי בפקק זהה לחלוטין באורכו, אך שונה לחלוטין במרקמו האנושי: השכונה היתה מפוצצת בנשים מכל הגילאים, אך ורק נשים, כולן נראות כמו מזכירות של חברת תמרוקים שיצאו לערב גיבוש, גודשות את בית הקפה היחיד בסביבה עד אפס מקום, ובלית ברירה גולשות למקדש האוכל הסמוך – שווארמה "פליי־עוף" המפורסמת; הייתם צריכים לראות את חותכי הבשר המבולבלים מתמודדים עם שאלות כמו: "יש רוטב צ'ימיצ'ורי?" "יש לאפה ללא גלוטן?" (לכל השאלות היתה תשובה אחת: "גיברת, יש שווארמה"). ונראה לי חשוד, אז בדקתי, ואכן:

הופעה של אנריקה אגלסיאס, בהיכל הספורט. וגם הן, המזכירות המבושמות, ציחקקו בעונג ונעו בתנועות סלסה קטנטנות בדרך לקופות, כי גם קהל שבא להעריץ אליל לטיני מגיע עם הכנה ללטיני,

מה שגרם לי מיד להיזכר בפקקי הענק שהיו כאן לפני שבוע, כאשר הילדים של נשות־אנריקה וגברי־סיינפלד הובלו, כצאן לטבח תרבותי, להופעות חנוכה בהיכל. וגם הם, קפצו ועלצו בדרך לקופות, דחפו וצעקו ושרו שירים שנשמעו יותר כמו פרסומות לשירים שלעולם לא ייכתבו, הרבה לפני ששמעו אפילו תו אחד, כי גם הם באו עם ההכנה המתאימה: חנוכה, טלוויזיה, יוטיוב, פייסבוק. וכמו הוריהם גם הם יגדלו להיות אנשים בסדר, שישמעו מוזיקה בסדר ויצחקו מבדיחות בסדר, ותהיה להם מדינה בסדר, חוץ מזה שבמקום הכותל המערבי יהיה להם כספומט ענק. שגם יוציא להם כסף. ברור שיוציא. אם לא להם, למי הוא יוציא? ומי יודע,

יכול להיות שהמדינה־הבסדר שלהם תהיה יותר טובה מזו הנוכחית, שגולשת במהירות מפחידה לשילוב בין איטליה של מוסוליני, לבין מוסד למפגרים שכל הצוות נטש אותו ועזב את החוסים לנהל את עצמם. וכן, בכוונה אמרתי מוסוליני ולא השני. הייתם מתים ליכולת הביצוע של השני.

ואולי זאת בדיוק ההכנה הדרושה למדינה שבדרך: הופעות חסרות נשמה בהיכל חסר חניה, של אמנים סבירים שמוציאים את הקהל שלהם במצב רוח סביר. אולי אני הדפוק, כי בזמן שאפי היה צמוד לשמשת החלון והפקק לא נגמר, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שהייתי רוצה להתיישב על פניו של ג'רי סיינפלד, ולספר לו בדיחה גסה מאוד, אבל גם מצחיקה – מאוד מאוד! – ואז, ברגע שלא תהיה לו ברירה אלא לצחוק, להפליץ לו בפנים, ובכך לגרום לו לחוות את הרגע הנפלא שבו המגעיל והמצחיק נפגשים, רגע שכנראה לא יצא לו לחוות מעולם.