מפגש צמרת משפחתי

כשעמדתי לקפוץ מגובה שמונה מטרים, תהיתי לאיזו עוד תהום האימהות תדרדר אותי. ההתחלה הייתה פסטורלית להפליא – נסיעה של כחצי שעה ברכבת ממזרח ברלין והליכה קצרה עד לפארק Waldhochseilgarten Jungfernheide (www.waldhochseilgarten-jungfernheide.de) שבלב יער אירופי מוריק. בין צמרות העצים הגבוהים נמתחו כבלי מתכת המייצרים מגוון מסלולים אתגריים שמובילים אתכם מצמרת לצמרת, דוגמת בולי עץ קצרים ומתנודדים שצריך להתקדם עליהם בדילוגים וצינורות לזחול בתוכם. מעין לונה פארק אתגרי מרחף.

אקרובטיקה למגביהי לכת

זה השלב שבו התחרטתי, אלא שלא הייתה דרך חזרה. הייתי חייבת לקפוץ עם האומגה ולתכנן את אופן הנפילה כך שמחד גיסא לא אתרסק על המזרן שהוצמד לעץ שמנגד, ומאידך גיסא, לא איעצר רחוק מדי מהעץ ואז איאלץ לפרכס את דרכי אליו באוויר. פארקים אקרובטיים כאלה קיימים בכל רחבי אירופה, אבל בברלין הפארק קרוב לעיר ואפשר להגיע אליו בתחבורה ציבורית. ילדים המבקרים בפארק מטפסים בגבהים שבין שלושה לחמישה מטרים, ונוער ומבוגרים מגיעים עד לגובה 17 מטר במסלול למגביהי לכת. כל המטפסים מאובטחים בשני אנקולי מתכת הנסגרים הרמטית לכדי לולאות שבתוכן כדורים זעירים, מה שהופך את האנקולים לאומגה על כבל.

אחרי רכישת הכרטיסים (כ-14-10 אירו לילד עד גיל 14) מקבלים ציוד ודף הנחיות ואזהרות באנגלית. בהמשך זוכים להדרכה קבוצתית מעט מייגעת בגרמנית, שבה המדריך מדגים איך נועלים ומשחררים את אנקולי האבטחה ומאפשר להתנסות במעברים בין העצים כשהרגליים עדיין על הקרקע. זה חשוב כי צריך להבין את מנגנון הפעולה של האנקולים כדי לא להיתקע בגבהים. הצוות אמנם מסתובב על הקרקע, אבל לא ממהר לחלץ אף אחד. באופן אישי חילצתי את הילד מוחמד שהסתבך באופן שבו רק שמי שעמד מאחוריו (אני) יכול היה להחזיר אותו לאבא.