מה ראינו בלילה: 5 סדרות שעזרו לנו לנצח את השבוע הזה

1. ג'יני וג'ורג'יה

במבט מרפרף, "ג'יני וג'ורג'יה" נראית כמו עוד ריפ-אוף דל תקציב של נטפליקס ל"בנות גילמור": אמא צעירה מדי למתבגרת חכמה מדי, אבא מת, עיירה חדשה, דיאלוגים מהירים ושנונים. אבל "ג'יני וג'ורג'יה" היא סדרה הרבה יותר טובה ומעניינת מכפי שהיא נראית במבט המרפרף הזה. יש לה קצב ואופי של דרמה קומית, אבל מאחורי הפרצופים העולצים והסרקזם החד יש סיפור אפל וכואב שהולך ומעמיק ככל שהעלילה מתקדמת, והאימה גוברת ככל שג'יני בת ה-15 (אנטוניה גנטרי הנהדרת) והצופים מגלים יותר על נסיבות חייה של ג'ורג'יה, האמא בת ה-30 שלה (בריאן האווי, שגדולה במציאות מגנטרי רק בשבע שנים). תוסיפו קצת דרמה רומנטית, פשע ותככים, פערי מעמדות קיצוניים וסקס בין בני נוער לוהטים – ויש פה בעצם סדר שהולכת די על הקצה.

בסוף, אחרי כל הרבדים היותר עמוקים ואפלים שלה, "ג'יני וג'ורג'יה" היא עדיין דרמה קומית שעושה הרבה פאן ופיל-גוד, מהסוג שבא טוב עם פיינט בן אנד ג'ריז, ובניגוד ל"בנות גילמור" אינה מנסה לתחזק את האשליה שזה סבבה שאישה בת 30 תתנהג כמו הבת הבוגרת מדי שלה. בעונה הראשונה היא הסתבכה קשות עם המעריצות של טיילור סוויפט אחרי שג'יני אמרה לג'ורג'יה "את מחליפה גברים יותר מהר מטיילור סוויפט" וגם סוויפט עצמה הגיבה בזעם על הסלאט-שיימינג הירוד, והסדרה חטפה ביקורת גם על הערות מרושעות כלפי ליידי גאגא ולנה דל ריי. היוצרת שרה למפרט הגיבה ואמרה שהיא מעריצה גדולה של סוויפט, אבל שהיא שומרת על זכותה לכתוב דמויות "מבולגנות" שאומרות דברים לא נעימים מתוך הכאב שלהן. נראה לנו שלא יהיה משעמם איתה.

2. אדוארד היקר

תתכוננו לייבב: לפני כשבוע עלתה סדרה בשירות הסטרימינג האולטרה-איכותי של אפל שמבוססת על רב המכר הענק של אן נאפוליטנו הנושא את אותו שם ("Dear Edward"), שמבוסס בעצמו על סיפור אמיתי, ובמרכזו ילד שהוא השורד היחיד בהתרסקות מטוס נוסעים שבה נהרגה כל משפחתו. נאפוליטנו אוהבת לספר כיצד שמעה את הידיעה החדשותית ונתקפה באובססיה לספר סיפור משלה, כזה שמייצר נסיבות שבהן הילד יהיה בסופו של דבר בסדר. ב"אדוארד היקר" נטווית סביב הילד הניצול רשת אנושית של סיפורים ודמויות שחייהן השתנו בעקבות האסון, הוא מאומץ בידי דודתו, וכולם מנסים להתמודד יחדיו עם הטרגדיה, האובדן והכאב.

את הסדרה יצר ג'ייסון קאטימס, האיש מאחורי "אורות ליל שישי" המצוינת ו"Parenthood"החמימה, יוצר טלוויזיה שיודע משהו על דרמה אנושית ועל אנסמבלים של שחקנים שמצליחים לייצר יחדיו רגש מר-מתוק. הפרקים הראשונים מדיפים את האיכות שהתרגלנו לקבל מאפל TV+, אבל המבחן הגדול של הסדרה יהיה אם תצליח להתרומם ממחוזות הצער ושיברון הלב אל איזשהו יופי אנושי מזכך ומרפא, או שתסתפק בלגרום לנו למרר בבכי כל שבוע (ארבעת הפרקים הראשונים כבר באוויר, פרק חדש מדי שבוע). לא שיש משהו רע בזה.

3. פרירידג'

כמו רבים מכם, גם אנחנו די פספסנו את סדרת הנוער של נטפליקס "בבלוק שלי" – שקיבלה ביקורות אוהדות, אבל לא כל כך זכתה לתשומת לב מחוץ לארצות הברית. אנחנו לא בטוחים שהגורל של הספינאוף שלה, "Freeridge", יהיה שונה – ולמעשה, יש סיכוי טוב שלא היינו שמים לב אליה אלמלא השחקנית הראשית שלה. אבל גם בלעדיה, מדובר בדרמה קומית שנונה, נעימה, הולסום מבלי להיות מעיקה – בדיוק, בקיצור מה שהייתם רוצים שהילדים שלכם יראו, או בדיוק מה שאתם רוצים לראות, אם אתם במצב רוח לסדרת נוער. ואנחנו נגיד את זה הכי ברור שיש: אנחנו תמיד נעדיף סדרת נוער שמודעת להיותה כזאת ומשחקת בתוך גבולות הז'אנר, מאשר סדרה שמנסה לעשות טוויסטים אדג'יים בכוח בשביל שישימו לב אליה.

אז מה יש לנו כאן? חבורת בני נוער עם כל הדרמות (והקומדיות) הרגילות של גיל ההתבגרות, וגם תיבה אחת אולי-קסומה שאולי-הטילה עליהם אולי-קללה. ואולי לא. הסדרה די נמנעת מלקחת חד משמעית את הכיוון של "זו סדרת פנטזיה" (או אימה), ובמקום זאת הולכת על טאץ' עדין של ריאליזם מאגי – באופן די דומה שסיקטומים מהאייטיז נהגו לעשות לעיתים רחוקות, והאמת? אנחנו די מחבבים את זה. אבל רגע, הבטחנו לכם שנדבר על הכוכבת של הסדרה. אז ככה: בתפקיד הראשי כאן נמצאת קיילה מונטרוסו מחייה – שחקנית צעירה שגנבה את ההצגה ללארי דיוויד בתור מריה סופיה בעונה ה-11 של "תרגיע"

4. "הארלם"

"הארלם", ששני הפרקים הראשונים בעונתה השנייה עלו בשבוע שעבר לשרתי הסטרימינג של אמזון פריים וידאו, היא ילדת האהבה של טרייסי אוליבר שעשתה היסטוריה ב-2017 כתסריטאית השחורה הראשונה שסרט שלה ("Girl Trip") הכניס יותר מ-100 מיליון דולר. באמזון נתנו לה יד חופשית מאוד וקיבלו סדרה עם וייב מאוד שונה מהפרוטוטייפ של קארי ברדשואו, למרות קווי הדימיון הברורים, ולא רק בגלל שהגיבורות שחורות ולא לבנות וגרות בהארלם ולא במנהטן. אוליבר מתכתבת עם המקור באלגנטיות ובאופן שבהחלט אפשר לקרוא כסאטירי, ומנסחת בעיקר את ההבדלים החדים. חשוב מכך, בניגוד ל"סקס והעיר" שאיבדה עם הזמן את שיניה הקומיות והפכה לטלנובלה רומנטית, "הארלם" לא מפילה את המצחיק.

הסדרה עוקבת אחר קאמיל, קווין, אנג'י וטיי, ארבע חברות שלמדו יחד ב-NYU (תשכחו את הסטריאוטיפים שלכם על הארלם), פאשניסטות כמובן, פמיניסטיות כמובן, אחת מהן גם קווירית כי אנחנו לא בניינטיז, כמובן. יש לה פסקול היפהופ מגניב כי המפיק שלה הוא פארל וויליאמס, יש לה ביט שמקפיץ אותה במלוא המובן הקומי של המילה, ויש לה קאסט נהדר שכולל גם את וופי גולדברג וג'אסמין גאי בתפקידי משנה נהדרים. כלומר, מעל הכל זה כיף גדול, ואת העונה הראשונה אתן תחסלו בבינג' סופ"ש אחד, אבל בלי לעשות מזה יותר מדי עניין "הארלם" גם אומרת משהו על חייהן של נשים שחורות במרכז התרבות השחורה של העולם, על הדרך הארוכה שעשינו ועל הדרך הארוכה שעוד נותרה. זה לא מעט בכלל בשביל ריפ-אוף.

5. מחוברים: עונת העשור

השנה הייתה שנת 2009. לא היו יוטיוברים, לא היו משפיענים, אפילו המילה "סלפי" עוד לא הייתה חלק מהשפה היומיומית. אבל "מחוברים", פורמט הדוקו-ריאליטי פורץ הדרך של דורון צברי ורם לנדס, ראה את כל זה בא. הם זיהו את הכמיהה הזאת לתיעוד עצמי ואת השימוש במצלמה כאמצעי לאישור מהסביבה, ובעיקר את הרעיון שאנשים ירצו לראות אנשים אחרים שמצלמים את עצמם וחושפים את חייהם. כמעט 14 שנים עברו ועונה חדשה של "מחוברים" אולי לא מעוררת את אותה התרגשות, עד שמגלים שמככבות בה אורנה בנאי, קרן פלס, יעל שלביה, הדר מרקס, מיקי בוגנים ואורי ששון. אין ברירה, נצטרך לראות את זה, והנה פרק הבכורה.

אין בכלל ספק, הפקת "מחוברים" הלכה הפעם על האיי-ליסט של הפופ הישראלי, עונת סלבס מה שנקרא, הכי רחוק שאפשר מהברנז'איות הסמי-אנונימית של העונות הראשונות. היא תעשה כנראה לא מעט רעש רכילותי – היחסים המתפתחים בין שלביה לעומר אדם, מלחמתה של קרן פלס בדיכאון, יחסיה האינטימיים של אורנה בנאי – והשאלה הגדולה שתרחף מעל העונה היא האם הקסם שלה עובד גם עם מי שכבר מתועדים לעייפה. אנחנו היינו מהמרים שכן, כי הפורמט המבריק (שנמכר ל-22 מדינות בעולם אבל לא היה להיט עצום באף אחת מהן), מאפשר לעורכים לטוות מחומר הגלם דרמות ולהעצים אותן, ואיש אינו חסין מפני מניפולציות דוקו-ריאליטי למיניהן.