מה ראינו השבוע: 6 סדרות שהאירו והרימו לנו את השבוע

1. "קליידוסקופ"

"קליידוסקופ", דרמת השודים שעלתה השבוע לשירות הסטרימינג, מפגישה שתי אהבות של נטפליקס – האחת דרכים חדשות לספר סיפור (דוגמת טלוויזיה אינטראקטיבית סטייל "מראה שחורה: בנדרסנאץ"), והשניה היא "בית הנייר" המצליחה – ולפחות על פי צפייה ראשונית הן עושות ביחד אהבה מתוקה. בניגוד לאקספרימנטים קודמים של נטפליקס, "קליידוסקופ" לא עוצרת את העלילה כדי לשאול אתכם אם תעדיפו שהגיבור יבחר בדלת ימין או בדלת שמאל. הייחוד הלא-לינארי שלה טמון בכך שאת הפרקים שלה אפשר לראות בכל סדר אפשרי, ובכל פעם לייצר סיפור מעט שונה.

יוצר הסדרה והשואוראנר שלה, הסופר אריק גרסיה ("ריפו מן", "אנונימוס רקס"), בנה אנסמבל בינלאומי מצוין בראשותו של ג'יאנקרלו אספוזיטו הנפלא, וסיפור נקמה מספק במיליארדר קר לב עם כספת שנחשבת בלתי ניתנת לפריצה (הא הא!); כל פרק מתרחש פרק זמן מסוים לפני השוד או אחריו ופרק אחד מתרחש במהלך השוד, לכל פרק צבע משלו שבא לידי ביטוי גם באופן ויזואלי בפרק עצמו, כשהפרק שבו מתרחש השוד עצמו הוא הפרק ה"לבן" ובו אמורים לצפות אחרון. אם תבחרו לצפות בו כרונולוגית אז הסדר הנכון הוא סגול, ירוק, צהוב, כתום, כחול, אדום, ורוד ולבן. אם אתם אנרכיסטים שלא שומרים את הפרק האחרון לסוף, תוכלו להינות מ-40,320 דרכים אפשריות לצפות בסדרה. שיהיה בכיף.

קליידוסקופ, 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

2. "מסדרה"

האנומליה של הדו קיום היא הסיפור של "מדרסה", סדרת נוער חדשה שכתב סייד קשוע ("עבודה ערבית", "התסריטאי") וביים גורי אלפי (שרק לא מזמן עלתה פה עוד סדרה מוצלחת מאוד בבימויו, "מי שמע על חווה ונאווה"). היא מתרחשת בבית ספר דו לשוני, כלומר כזה שבו יהודים וערבים גדלים ולומדים ביחד, אבל זו לא אוטופיה שמאלנית, כי קשוע לא בא לכאן בשביל לבדר אתכם באוטופיות. כל ילד בכיתה הזו, גם בצד היהודי וגם בצד הערבי, מגיע עם המטען התרבותי שמאחוריו.

וזה מה שכתב אבישי סלע בביקורת שלו על הסדרה השבוע: "האם "מדרסה" היא אופטימית? לא במובן הפשוט של המילה. היא לא מהססת לדבר על הבעיות בדרך לחיים משותפים – הדעות הקדומות, המכשולים שמרכיבים ואולי מונעים את האפשרות הזאת. אבל היא גם היא מאמינה בחיים משותפים כערך ומראה את היופי שיכול להיווצר אם כל צד רק יוותר קצת. אם אנחנו לא יכולים לקבל את זה בשום מקום אחר, לפחות נקבל את זה בסדרת נוער".

"מדרסה", זמין בכאן חינוכית ובדיגיטל

3. "סטנד-אפ 2022: המיטב"

טעימה קטנה שנטפליקס השאירו לנו מהשנה הקודומת, ובניגוד לרוב השנה, הם סיפקו טעימה מתוקה – ספיישל אנתולוגי במסגרתו גזרו והדביקו בנטפליקס את החתיכות הכי טובות ממגוון ספיישלי הסטנד-אפ שהוציאו במהלך השנה. קשה לומר שזה מרגיש כמו מופע סטנדאפ של ממש, כי הקומיקאים מקבלים כמה דקות לכל היותר, שלרוב נלקחו מאמצע הספיישל ולא תמיד מספקות את ההקשר המלא של הקטע (ולרגעים, אפילו חתכו את הפאנצ'ליין) – אבל זו שיטה מצוינת לדגום כמה ספיישלים ולנסות להבין מה פספסתם, ומה בכלל שווה להשלים.

4. "המציצנית"

אם לא תצפו לשום דבר באמת טוב, "המציצנית" עשוי להיות בינג' מבדר לפי מסורת סדרות הטלנובלה המופקות היטב של נטפליקס, כולל אנשים יפים, עלילה אובר-דרמטית ועם המון סקס אפיל. ב"המציצנית", מירנדה היא האקרית (איך יודעים שהיא האקרית? קל, יש לה שני מוניטורים, כשעל אחד רץ קוד לא קשור) שאוהבת בזמנה החופשי לרגל בכל דרך אפשרית אחרי השכנים שלה, ובמיוחד אחרי מעשיהם המיניים. אתם יודעים, גבר קריפ קלאסי רק עם גוף של ברזילאית לוהטת. החיים שלה הפכו להרבה יותר מעניינים מאז שלדירה שמולה עוברת קליאו, נערת ליווי שמארחת אך ורק גברים מסוקסים, וממש שונאת לסגור את הוילונות.

5. "חיי השקר של המבוגרים"

בהתחשב בהצלחה המרשימה של אלנה פרנטה ו"החברה הגאונה", כולל עיבוד ה-HBO המצליח, לא מאוד מפתיע שנטפליקס הצטרפה למשחק השבוע עם עיבוד זריז לספרה של פרנטה מ-2020. למי שהחמיץ את הספר הדי נהדר הזה: מדובר בדרמת התבגרות פרועה, אותנטית ומרגשת שמתרחשת על רקע נופי נאפולי ובמרכזה ג'ובאנה (ג'ורדנה מארנגו עוצרת הנשימה), נערה צעירה שמגלה שבצדה השני של העיר חיה אחותו של אביו (ואלריה גולינו, שהייתה החברה של טום קרוז ב"איש הגשם") שהוא מתכחש לה והיא מעולם לא שמעה על קיומה, ויוצאת למסע אל החלק הרע של העיר כדי למצוא את דודתה ולגלות מדוע וכיצד נוצר הקרע המשפחתי. מערכת היחסים שמתפתחת ביניהן סוחפת וממגנטת למרות שמדובר לכאורה בסיפור קטן מאוד.

מה שעובד יפה בעיבוד הנטפליקסי, כמו בעיבוד של HBO, היא הבחירה להשאיר את הסיפור באיטליה, באיטלקית, עם שחקנים איטלקים והפקה איטלקית וקייטרינג איטלקי (הממ, קפרזה), מבלי לנסות לדחוף לעולם לתוך הפרצוף עיבוד הוליוודי עתיר כוכבים. זה תורם בעיקר לתחושה שהעיבוד נאמן למקור ושומר על ניואנסים תרבותיים שנמצאים בספר, וכמובן שקאסט לוהט ביותר של שחקנים ושחקניות איטלקיים אינו מזיק כלל. יכול להיות שנסיים אותה בבינג' ונשכח מזה, אבל זה הולך להיות לילה שלנו ושל פיינט גלידה ובקבוק יין. ביי.

6. "המלחמה על הבית: תושייתו של עקר הבית"

עוד נדבך בקטלוג האנימה ההולך ומתרחב של נטפליקס, "המלחמה על הבית: תושייתו של עקר הבית" היא קומדיה קצרצרה (משהו כמו 15-17 דקות לפרק, כשניים-שלושה סיפורים, סוג של מערכונים, בכל פרק), סלפסטיקית, שאיכשהו מצליחה גם לספר פחות או יותר את אותה בדיחה בכל פרק שוב ושוב – והיא איכשהו נותרת מצחיקה. טאטסו הוא בכיר ביאקוזה לשעבר, אגדה אורבנית שמהלכת אימים בסמטאות טוקיו, עם רקורד נרחב של שבירת גפיים, גביית פרוטקשן ומכירת סמים, אבל כל זה בעבר שלו עכשיו – כי טאטסו התאהב, התחתן וכעת הוא עקר בית נאמן ומשקיען לאשתו הקרייריסטית. רק שהוא ניגש לעבודות הבית באותה אובססיביות קנאית ואלימה בה הוא נהג לעשות דברים ביאקוזה.

וככה בכל פרק. טאטסו צריך לעשות משהו (ללכת לסופר, להכין עוגה, לעזור לשכן שלו לעשות ברביקיו) ובדרך העבר שלו איכשהו מתדפק בדלת – הוא פוגש מכר מימי הפשע שלו או שעקרות הבית היפניות החביבות סביבו מאוימות ממנו כי הוא, ובכן, עדיין נראה כמו גנגסטר ביאקוזה – אבל פה זה לא "היסטוריה של אלימות", ולכן במקום שהוא יפנה חזרה לחיי הפשע, הוא פשוט עושה את המטלה שלו. האם זה כיף, מצחיק, ממכר ונגמר בשניה? בהחלט, ועל הדרך אפילו לפעמים לומדים קצת עובדות מעניינות על חיי היומיום האפורים ביפן. זו כבר העונה השניה שלה, יש סיכוי לא רע שפספסתם לגמרי את הראשונה, אבל זה בסדר – אפשר לחסל את כל העסק הזה בערב, תוך כדי שמקפלים כביסה, בדיוק כמו טאטסו.