מה רואים הלילה: המלחמה בנאצים אף פעם לא נראתה כל כך טוב
"טרנסאטלנטי" היא כל מה שלא הייתם מצפים לראות בדרמת ריגול על מלחמת העולם השניה, עם הופעות אורח של אמנים סוריאליסטים, הפילוסופית חנה ארנדט וגם לא מעט עלילות רומנטיות. למה לא, אנחנו אומרים
במבט ראשון, "טרנסאטלנטיק" לא נראית כמו דרמה תקופתית על מלחמת העולם השנייה. גם במבט שני לא. הכל מצולם אסתטי מאוד, אפילו אסתטי מדי, כולם מאוד יפים ומחלקת התלבושות עבדה כאן שעות נוספות. איפה הבוץ? אבק השריפה? אז זהו, ש"טרנסאטלנטיק" אולי מתרחשת במלחמת העולם השניה, אבל לא באגפים שלה שמהם בדרך כלל עושים דרמות – זו יותר דרמת ריגול (אבל היסטורית לגמרי) שמתרחשת בצרפת הכבושה בתחילת שנות ה-40. בקיצור, זה מלחיץ כמו מלחמת העולם השניה אבל זה יפה כמו פריז. זה כמעט יפה מספיק בשביל להיות סרט של ווס אנדרסון, רק לא מספיק סימטרי.
עיתונאי אמריקאי (וריאן פריי, לימים האמריקאי הראשון שזכה בתואר "חסידת אומות עולם") מגיע לצרפת בזמן הכיבוש הנאצי בשביל לעזור להוגים ואמנים מובילים במדינה לברוח לארצות הברית, מה שאומר שנפגוש דמויות כמו חנה ארנדט, מרסל דושאן ומארק שאגאל, אבל כולם לבושים ממש טוב, במיוחד כשאנחנו אשכרה זוכים להציץ למסיבות של הסוריאליסטים של פריז (דושאן ושות'). האם זה יכול להיות קצת מוזר לראות דרמה שמצד אחד לגמרי עוסקת במלחמה הקשה ביותר של המאה שעברה עם פוקוס כל כך גדול על חיים, רומנטיקה ודרמות אישיות, גם תחת הכיבוש הנאצי? כן, בטח שכן, אבל אולי זה גם מלמד אותנו דבר או שניים על החיים בעת מלחמה.
"טרנסאטלנטי", עכשיו בנטפליקס