מה שווים חיים מאושרים אם הם נקטעו דווקא ביום מחורבן?

שישה וחצי שירים – זה בערך הזמן שלוקח להיכנס לעניינים. בדרך כלל, בפרק הזמן הזה של הופעה הלהקה כבר מספיקה לבצע לפחות להיט אחד, לזרוק חצי משפט לעבר הקהל ולהשתלט על הסיטואציה. הנוכחים למודי ההופעות יודעים שמכאן זה רק ילך וישתפר; אלה שעבורם מדובר בחוויה טרייה יחסית פשוט יופתעו. זו שעה וחצי שאנשים מגיעים אליה כדי לזכור גם הרבה אחרי.

הופעה היא לא אירוע שנקלעים אליו סתם כך. זו לא נסיעה בתחבורה ציבורית כי חייבים להגיע מפה לשם או סתם הליכה ברחוב. הופעה, כמעט תמיד, לא תהיה פשרה אלא משהו שמחכים לו, מתכננים אותו ומתרגשים לקראתו.

שישה וחצי שירים – זה מה שהספיקה להקת איגלז אוף דת׳ מטאל לנגן בהופעה בתיאטרון בטקלאן בפריז לפני שהחל הטבח של דאע"ש. בשלב הזה, יש להניח, היו הרבה אנשים מאושרים בקהל. זה בדיוק הרגע שבו, לצד ההתרגשות של אחדים, ההופעה הופכת לחוויה קולקטיבית ומשהו בחומות נסדק ומתחיל להתפורר. גם המיזנתרופים הגדולים ביותר יודעים שבעשרות הדקות הקרובות הם חלק ממשהו גדול יותר, מאיזשהו "ביחד" שלא צריך להעביר במילים או לבטא במגע.

זו תחושה מוכרת לכל מי שמבלים בהופעות או במסיבות. עבור מי שאינם מאמינים בכוח עליון, מדובר בדבר הכי קרוב שיש לתפילה המונית (אבל עם חיבור למציאות). אלה רגעים של אושר שנכנסים לזיכרון ושבשבילם שווה להוציא כסף, לצאת מהבית וסתם לחיות.

נוהגים להספיד אנשים ולדבר על החיים המאושרים שלהם. גם אם זה נכון, האושר הזה הוא שקלול של סך החוויות וההישגים שלהם, לא של חצי השעה האחרונה. מה שווים למת חיים מלאי משמעות וכל טוב, אם הם נקטעו דווקא ביום מחורבן?

יום שישי ה־13 בנובמבר היה ללא ספק יום כזה. רבים מהנרצחים במהלכו לא היו עוברי אורח, הם היו קולקטיב שפרטיו זרים זה לזה, כשהדבר הוודאי שמחבר ביניהם הוא המוזיקה והידיעה שהם חלק מאותה חגיגה. אני רוצה לחשוב שרגעי האושר שלהם בערב הזה היו עוצמתיים יותר מהכאב הפיזי, החרדה והאימה, אבל לא בטוח שזה נכון. זו כנראה נחמת טיפשים שספק אם התממשה.