מה שחסר

"מיטב השיר – כזבו", כך אומר הביטוי, ואף פעם לא היה ברור לי מה זה אומר. למה שמיטב השיר יהיה השקר שבו? אם כבר, מיטב השיר זה היכן שהוא הכי יפה, לא?

אבל השבוע שמעתי את האלבום החדש של בוב דילן, ופתאום הבנתי. אלבום שמרני, יש שיגידו, שבו הוא עושה קאברים לשירים אמריקאים נצחיים, אבל אני לעומת זאת, שיושב וכותב במרפסת בשכונה דרום תל אביבית שהפעם האחרונה שהליכוד לא לקח כאן את הבחירות היתה כשבן גוריון נתן לכולם בתים לגור בהם, ומחכה בשלווה כפוית קלונקס לבוא המיני־חמסין של פברואר – 28 מעלות, מבטיחים, והבטחות צריך לקיים – אני, ברשותכם, אקרא לו אלבום מלנכולי, וענוג, ויפהפה, ובעיקר מפתיע: לעזאזל איתו, עם בוב, עדיין מפתיע, אחרי כל השנים הללו!

לא כל כך בעצם הבחירה בשירים כאלה, אלא באיך שהוא שר אותם: עולה טיפה לפני שצריך לעלות, יורד טיפה אחרי שצריך לרדת, בורח הצדה כאשר ברור שצריך לחזור לנתיב המרכזי – כמו מדריך טיולים מהיר־צעד, שלוקח את קבוצת מטייליו בשבילים נסתרים, וכל פעם הולך טיפה מהר מדי, ומשאיר אותם לבד והם תוהים להיכן נעלם, והאם הוא יחזור להוביל אותם בבטחה,

ואני נזכר איך בילדותי, כשהייתי בן 14 בערך, מצאתי בספרייה את אוסף שיריה של דליה רביקוביץ', הספר הסגול הקטנטן והמרובע, ובפעם הראשונה שנתקלתי בה ובשיריה, ועוצמת היופי היממה אותי והתאהבתי בה כמו שרק ילד בן 14 יכול להתאהב, בדמיוני תכננתי לנו חיים משותפים ארוכים ומלאי רוך, ובמיוחד שבה את לבי השיר "גאנה", אחת מטעויות הדפוס המפורסמות ביותר בתולדות השירה העברית, כי שם השיר היה כמובן "גאווה", אבל אני לא ידעתי, ושעות על שעות ביליתי במיטה על הגב, בחושך, נרגש מעצם העובדה שיכול להיות דבר כזה: שיר שקוראים לו "גאנה" אבל שאין בו אף מלה על גאנה; שיר שמדבר על סלעים שנשברים, וגאווה, וכלב ים, אבל שמעליו מרחפת, כחידה שאין לה פתרון, המילה־ארץ־חוויה הזו ששמה "גאנה".

ואני זוכר שחשבתי: ככה אני רוצה לכתוב! ככה ממש! להגיד את הדברים הכי עדינים ומורכבים, אבל להשאיר פתח למסתורין אינסופי, ואז יום אחד קראתי בעיתון שדליה רביקוביץ' תופיע בפני תלמידים ב"עיר הנוער", מין אירוע תל אביבי חצי־מגעיל וחצי־מרגש שפעם היה נהוג לקיימו כל קיץ, והלכתי לשם ברגל, שעתיים בשמש השוקעת מיד אליהו ועד לגני התערוכה,

והייתי מהראשונים באוהל שבו דליה, כך קראתי לה בלבי, הייתה אמורה לדבר, ותפסתי מקום שלא יסתירו, והכנתי היטב היטב את השאלה שלי – אני זוכר אותה עד היום: "האם בגלל שקוראים לשיר 'גאנה' זה גורם לנו להרגיש שאנחנו לא מבינים את השיר בכלל, ואז הרבה יותר מתרגשים ממנו?" – הייתי בן 14, סלחו לי –

אבל אז היא הגיעה, כל כך יפה וחכמה ורכת דיבור שכאשר הגיע זמן השאלות לא הצלחתי לאזור אומץ ולהרים את היד, וטוב שכך, כי כבר אחרי חמש דקות נשאלה השאלה "כמה אנשים כבר שאלו אותך מה זה גאנה?", וכל הקהל פרץ בצחוק, כי כולם חוץ ממני ידעו היטב שזו טעות דפוס, ואני החוורתי ובלעתי רוק ולבי דפק ועולמי התהפך, אבל רק לרגע, כי תוך שנייה התחלתי לצחוק עם כולם בצביעות מעושה, הה הה, הטמבלים האלה שחושבים שזה "גאנה",

אבל אני חושב שצדקתי, אז, על המיטה, בכל אותן השעות שבהיתי בתקרה וחלמתי על גאנה, כי הצורך להסביר את הבלתי מוסבר, גרם לדמיון שלי להשתולל כמו שלא השתולל מעולם,

ואני חושב שאני גם מבין עכשיו את העניין הזה, עם כזבו של השיר. כי החלק "היפה" של השיר, הוא החלק שמפתה אותך, כמו מודעה על מבצע מוצלח במיוחד ליד הקופות בסופר. אבל זה דווקא החלק שאותו אתה לא מבין, דווקא השקר שבשיר, הוא שגורם לך לנסות להשלים את החסר, והוא המיטב שבו: לא הרגע שבו השיר בא אליך – הרגע שבו השיר מפשל, ולכן גורם לך להתאמץ ולבוא אליו.

אבל התחלתי בדילן, אז למה לדבר על מאמץ? תקשיבו לו עושה את "עלי שלכת" של איב מונטאן, ותגידו לי כמה מאמץ כבר צריך, בשביל להתחיל להצטער על כל החיים שחלפו להם מאז שבן גוריון נתן לנו דירות, ומה יצא מהדירות האלה, ומבן גוריון, ומאיתנו, בכלל.