מוות למי?

לפעמים אנחנו שוכחים את מי אנחנו באמת שונאים. לפעמים צריך להיזכר

פלסטינים מיידים אבנים. צילום: דובר צה"ל (מתוך ויקיפדיה)
פלסטינים מיידים אבנים. צילום: דובר צה"ל (מתוך ויקיפדיה)

אני אתחיל בהבהרה: זה לא הולך להיות אחד מטורי הדעה שינסו להסביר לכם שבעצם צריך לאהוב את כולם, וככה יגיע השלום. לא, ממש לא. אני לא מאמין בזה בעצמי. אבל אני כן הולך לנסות ולסדר משהו בתוך הכאוס שהגענו אליו, ורק עכשיו אולי קצת הסתדר אצלי בראש.

אני גר בתל אביב, ממש ליד הבימה, איפה שאתמול נערכה הפגנה – אחת מני רבות שקורות כאן – רק שזו מאתמול לוותה בקריאות 'ערבי הוא בן-זונה', וסיכוי סביר שלאחר שהמשכתי הלאה בדרכי, היו גם כמה 'מוות לערבים' – או שאולי זה שמור בתקופה הזו רק לירושלים. וזו בדיוק הנקודה שבה הדברים מתחילים להתבלבל. השנאה מוצדקת, ולא רק שאני מבין אותה – אני שותף לה בעצמי, אבל היא לא מכוונת למקום הנכון.

נתחיל עם העובדה שמבחינת רבים מאיתנו, הסכסוך הוא בין ערבים ליהודים – וזו בעיה, כי מבחינה לוגית, סכסוך בין ערבים ליהודים זה כמו לנסות לבחור בין בננה או צבע ירוק. יהדות היא דת וערבי הוא מוצא אתני, ועל אף שאכן רוב רובם של הערבים הם מוסלמים, יש גם ערבים נוצרים, ואפילו, אגב, ערבים יהודים. אז את מי שונאים עכשיו? ערבים-יהודים בטח לא, ערבים-נוצרים גם לא, אז בעצם אנחנו שונאים מוסלמים. מוסכם? אז, גם לא.

האם אנחנו שונאים את כל המוסלמים? לפני הכל, בואו רק נוודא שכולם כאן זוכרים שדרוזים הם לא מוסלמים. מעבר לכך, דרוזים משרתים בצה"ל ותורמים למדינה (אני יכול להעיד על זה בעצמי, הרס"ר שלי היה דרוזי, וחוץ מתחושה קלה שגורמת לי לרצות להתגלח לפני שעוברים בדאלית-אל-כרמל, אני מוכן להתחייב שהם בעדנו). אבל בואו נדבר על המוסלמים. אם שירתם בגולני, גבעתי, צנחנים, נח"ל, הנדסה ובעצם – בכל תפקיד קרבי על גבולות המדינה, ואיכשהו יצא שלא התפוצצתם ממטען מוסווה כי מישהו התריע על זה שהוא מזהה משהו בשטח, אז המישהו הזה הוא כנראה אחד הגששים הבדואים שמשרתים בצה"ל. אתם חייבים להם, בדיוק כמוני, את החיים שלכם. בדואים, אגב, למקרה ולא ידעתם, הם מוסלמים. החבר'ה מאבו-גוש שאתם כל כך אוהבים לעצור אצלם ולאכול? גם הם מוסלמים, ויש עוד המון מוסלמים שאתם באמת אוהבים. אז אם אנחנו גם לא שונאים את המוסלמים, ולמעשה אנחנו חייבים לחלקם הכרת תודה גדולה מאוד, את מי אנחנו כן שונאים? אז בואו נשנא את הפלסטינים. הפעם כולנו מסכימים?

שוב, לא. אבל איך לא? הם הרי יורים עלינו טילים ורקטות, זורקים עלינו אבנים ומחנכים את הילדים שלהם לשנוא אותנו – אז מה, לא נשנא אותם בחזרה? אז אפשר, אבל לשנוא את כל הפלסטינים זה בדיוק כמו להחליט להמית מטופל בחדר-מיון בגלל שאובחן אצלו סרטן בכבד. נכון שזו האופציה הקלה, אבל להשמיד עם שלם בגלל גרורות ממאירות שיושבות בתוכו? בגלל שאותם תאים סרטניים מחנכים את כל שאר איברי הגוף לשנוא ולהשמיד בזמן שלא ניתנת להם שום אופציה חינוכית אחרת? גם הגרמנים פעם שנאו יהודים, והיום כבר כולם מסתובבים בברלין בלי חשש, ומצד שני, פעם היינו ביחסים טובים עם איראן – ונראה מישהו מכם יוצא לשופינג בטהרן. אפילו לטורקיה, שהייתה עד לפני כמה שנים החלופה לסופ"ש באילת, כבר לא ממש בטוח להגיע. האם כל המיליונים במדינות האלו שינו את דעתם בבת-אחת? לא, זה פשוט עניין של חינוך שנובע מבחירת הממשל. ולפני שתתחילו עם 'הם בחרו את הממשלות האלו' – גם לא ממש, כי אנחנו הרי יודעים שהדמוקרטיה בחלק מהמקומות האלו היא בעיקר 'על-הנייר', וגם אם לא – האם כולכם מרוצים באופן מוחלט מהדרך שבה מתנהלת הממשלה שאנחנו בחרנו לעצמנו?

אז אלו גם לא הפלסטינים שאנחנו באמת שונאים. אלו החמאס ושאר הטרוריסטים שמלבים את הלהבות ומכוונים אלינו קנים. אלו הם שאנחנו שונאים, ואלו הם שאנו רוצים להשמיד – ואלו הם שמוגדרים מבחינתנו כ'אויב'.

אבל מי הם 'אנחנו'? האם זהו הסכסוך של היהודים מול החמאס? גם לא. יש מספיק יהודים בחוץ לארץ שלא ממש אכפת להם מה קורה כאן עם חמאס – ואין שום סיבה שיהיה להם אכפת. מצד שני, יש כאן גם לא-יהודים שמאוד אכפת להם. אז זה כבר לא יהודים מול החמאס, אלא עם ישראל מול החמאס. זו גם הסיבה שכשאתם יוצאים להפגנות, אתם מגיעים עם דגלי ישראל ולא ספר-תורה או צלחת של ליל-הסדר. ובואו נשים בצד את הויכוח של 'מדינת ישראל היא מדינה יהודית'. הרגע דיברנו על זה שיש כאן לא מעט לא-יהודים שהיהודים בינינו דווקא מאוד רוצים – וצריכים – שישארו כאן.

אז עם ישראל היקר, דע מי האויב שלנו. את כל השנאה שיש לכם כוונו אליו – ורק אליו, כי לשם – ורק לשם – צריך להפנות אותה. השנאה מוצדקת, השנאה מובנת והרצון להשמיד ברור, אבל בפעם הבאה, צאו להפגנות וצעקו 'חמאסניק הוא בן-זונה', ו'מוות לטרוריסטים', כי אם תחשבו על זה שניה, לזה אתם באמת מתכוונים.