מוכת גורל: המחזה "חיזור גורלי" נטול כימיה ופשוט לא מעניין

לא מעט קלאסיקות קולנועיות מבוססות על מחזות. לעומת זאת, אחד הטרנדים המאוסים של עולם התיאטרון בשנים האחרונות הוא עיבוד בימתי לסרטי קולנוע. הניסיון ליצור גרסת במה שתשרוד את ההשוואות הבלתי נמנעות למקור, ועוד בחלל בימתי מוגבל ומגביל, היא מלכודת שכמעט בלתי אפשרי להיחלץ ממנה. עכשיו זה קורה לאסנת פישמן הנדרשת לגלם את אחד האייקונים מטילי האימה של המותחן הפסיכולוגי בכל הזמנים – אלכס פורסט – בעיבוד הבימתי ל"חיזור גורלי". סיפורו של עורך דין מצליח בשם דן גלאגר, המתפתה לסטוץ חד פעמי במהלך סוף שבוע שבו אשתו ובתו מחוץ לעיר. הסקס הסוער מכניס קצת אדרנלין לחייו השגרתיים, אבל הופך לסיוט כאשר אלכס מתגלה כאישה אובססיבית ומעורערת הדורשת ממנו לקחת אחריות על מעשיו ופולשת שוב ושוב לחייו באמצעים אגרסיביים יותר ויותר. בגרסה הקולנועית גילמה גלן קלוז את אלכס כמופת של רוע מוחלט ועוררה (בצדק) דיון ציבורי סוער על הדרך שבה האישה המודרנית, שבחרה בקריירה על פני בעל וילדים, הוצגה כאיום האולטימטיבי על המשפחה הגרעינית הקלאסית.

מנקודת מוצא זו "חיזור גורלי" – המועלה בתיאטרון הלאומי הבימה בבימויו של משה קפטן – דווקא הבטיח רבות. ג'יימס דירדן, תסריטאי המקור הקולנועי החתום על העיבוד הבימתי, טען שרצה לתקן עוול היסטורי ולהחזיר את הסיפור לנקודת המוצא המקורית שקברניטי הוליווד אילצו אותו לשנות, כי לא יכלו להתמודד עם הפיכת הגבר־גבר מייקל דאגלס לדמות ראשית בוגדנית וחלשת אופי. ואכן, בגרסת הבמה נדרש אקי אבני לגלם את דן גלאגר כדמות פגומה ומניפולטיבית. כל רצונו למחוק את זכר הבגידה החד פעמית, להסתיר את האמת מאשתו קייט (ריקי בליך) וכמובן לשמור על פאסון חיצוני מושלם. עיצוב התפאורה המרשים של ערן עצמון הופך את הבמה לקרוסלה המסתובבת ללא הפסקה, מהר יותר ויותר – מטפורה לגלגלי מוחו של דן המנסים לחלץ אותו מהמלכודת בשלום. אך אלכס של אסנת פישמן, שחקנית נפלאה ואחת הנשים היפות בתיאטרון המקומי, הופכת מכוח טבע דמוני לפקצה מנג'סת. היא, כמובן, פסיכית לחלוטין אך בעיקר אומללה ובודדה ולרוב קל יותר לרחם עליה מאשר לשנוא אותה, וכמובן לפחד ממנה.

[tmwdfpad]

מתברר שהוליווד צדקה – בגרסתו הנוכחית הסיפור פשוט לא מעניין. הסרט הפחיד עד מוות כי הצופים האמינו שאלכס מסוגלת להרוג בני אדם באותה נחישות פסיכוטית שבה בישלה את ארנבת המחמד המשפחתית. על הבמה נשארת אגדת מוסר לעוסה ולחלוטין לא מותחת, עם גיבור חננה שלא מסוגל לפעול ובלתי אפשרי לסמפט אותו; ועזר כנגדו שהיא כל מה שהאישה הקטנה אמורה להיות – אוהבת, תומכת ונודניקית (כשהיא רוצה בית חדש בכפר).

לגבי סוף המחזה, השונה לחלוטין מהסרט, נאמר בעדינות שהמונח אנטי קליימקס הוא לשון המעטה. תוסיפו את חוסר הכימיה הבולט בין אבני ופישמן, והעובדה שסצנות הסקס ו/או האלימות ביניהם מעוצבות בחובבנות מביכה ובלי גרם מיניות ומתח, ותקבלו מוצר שבמקרה הטוב ישגר אתכם ל־VOD.

בשורה התחתונה קשקוש גורלי