מוניטין

אני אוהבת לחשוב על מוניטין כמו על ערפל שמגיע לפניך למקומות ולא מאפשר לאנשים לראות אותך כמו שצריך. לפעמים הערפל הזה מעניק עומק ועניין לדברים בנאליים שאת אומרת, לפעמים הוא הופך את החוכמה שלך לזניחה. כך או אחרת הוא מעוות את המציאות.

בשנים האחרונות יש עיסוק פומבי בלתי פוסק במוניטין. זכותו של אדם לשמו הטוב מצאה לעצמה מגינים משולהבים הרבה יותר מזכויות אדם אחרות, שהפחד מלאבד אותן הוא כנראה דמיוני ורחוק יותר. הפגיעה במוניטין משווה לעתים קרובות לפגיעה גופנית. "צליבה בכיכר העיר" הוא ביטוי פופולרי, שמבטא את הפחד הקמאי של האדם מכך שאנשים שהוא לא מכיר לא יחבבו אותו. אם מסננים את הרעש שומעים בסופו של דבר חשש של אנשים לאבד את הערפל שהם טיפחו במשך שנים, זה שמאפשר להם להתחבא.

המילה מוניטין היא קרובת המשפחה של התהילה וההייפ המושמצות, אבל בניגוד אליהן יש לה מוניטין טוב. במהות אין ביניהן הרבה הבדל. הן פועלות באותו אופן, כמו מין מראה מגדילה של תכונות ושל בני אדם, שמשרתת את הצורך שלנו לגבש דעות על העולם. כמו שכל הרצאת טד מזכירה ואומרת, האדם הוא יצור חברתי. הטענה הזאת מטשטשת משהו מביך יותר – שהאדם כמה לאישורים. האדם חסר ביטחון. האדם לא יודע מה לעזאזל הוא עושה ולכן צריך שאנשים אחרים יגידו לו שזה בסדר.

טיילור סוויפט קראה לאלבום שלה מ־2017 "מוניטין". היא עשתה קריירה מלתקשר עם אנשים בכל הגילים לגבי החוויה שלהם בחטיבת הביניים (וכך אנחנו שוב מגלים שחטיבת הביניים נמשכת לנצח). טיילור סוויפט היא מקרה מעניין של מוניטין טוב שהתהפך על פיו. לפני הריב המתוקשר עם קניה ווסט כל דבר שהיא עשתה זכה לפרגון כאילו הצילה את הפמיניזם מהמשופמות במו עצמה. אחריו כתבו עליה שהיא ברבי ניאו נאצית תומכת טראמפ.

זה מעניין, כיוון שבמשך שנים הסיפור שלה היה כזה: התעללו בה בתיכון כי היא לא הייתה מגניבה, אבל עכשיו היא כל כך מפורסמת שאי אפשר לגעת בה יותר. זאת תפיסה נפוצה לגבי פרסום – כאילו הוא מספק איזושהי הגנה מפגיעות. אני זוכרת שחשבתי ככה בעצמי, אבל ככל שאדם מבלה בעולם, כך הוא מגלה שפרסום זה כמו לשרטט לעצמך עיגול אדום ענקי מסביב לראש. מתישהו אתה הופך למטרה.

מוניטין הוא פרסום בקנה מידה קטן. פרסום בקרב מעגלים קטנים. ככל שגדלות הקהילות כך גדלה חשיבותו, כי כמו שנאמר, הוא פונה אל הצורך הזה שיש לנו בדעות. בכל שנה יש לי הרבה יותר דעות על אנשים שאני לא מכירה. הרשתות מביאות עוד ועוד פרצופים שאני כמעט מזהה ברחוב, ויש לי עליהם מחשבות: זאת לא יודעת לסנן את התת מודע שלה, זה בדחן כפייתי. חצי מהאנשים ברשת החברתית נראים לי שקרנים כרוניים, החצי השני משעממים.

חנה גטסבי מדברת יפה על מוניטין בספיישל הסטנדאפ "ננט" מ-2018. היו אנשים שאמרו ש"ננט" היה מרגש, שלמדו דברים חדשים שהם לא ידעו, שבכו וחייהם השתנו – אבל זה לא היה סטנדאפ. היו את אלה שראו כמה דקות, הבינו שזה לא סטנדאפ ואז הפסיקו לצפות. על שני הסוגים האלה ועל הצורך שלהם לבטל דברים בגלל טענות טכניות גיבשתי לי דעות בפרטיות ביתי, ואחר כך נשארתי עם תחושה חמוצה. אבל אני סוטה מהנושא. הטענה הבסיסית של גטסבי היא שהחברה המערבית עסוקה באובססיביות במוניטין. לכן אנחנו רואים את ואן גוך כסיפור הצלחה. חייו האומללים שווים בעינינו תמורת התהילה שהוא זוכה לה כיום. התהילה הזאת לא מזיזה בכלל לוינסט ואן גוך. הוא מת. אבל ככה אנחנו מעריכים תהילה, יותר מהחיים עצמם. הנטייה התרבותית לעסוק במוניטין מאפיינת חברה ניירוטית שבו ההווה מוקרב בכל יום על חשבון העתיד, רכילות חשובה יותר מאינטימיות ויצירות אמנות חשובות יותר מחיים של אנשים. זה המצב כמו שהוא. גם ב-2019 אנחנו נמשיך להשקיע את הזמן שלנו ולהלחם על הזכות לשם טוב, על הזכות שלא יראו אותנו כפי שאנחנו באמת.