מועדון החולמים: מועדון הגלישה שנותן תקווה לנערים בסיכון עתיד להיסגר

אין הרבה דברים שמדיפים ריח של רוח נעורים כמו גלישה, אבל מועדון הגלישה לוקאל, מפעל חייו של גולן גוטיירז, אינו סתם מקום מפגש לנערים שזופים וזורחים. זו מסגרת ייחודית לבני נוער בסיכון שכבר יצאו ממנה שלושה אלופי ישראל ועשרות נערים ונערות שחייהם השתנו לבלי הכר. חוסר תקציב והבנייה בכיכר אתרים עשויים להביא לסגירת המקום באופן תמידי

נערי החוף עדן אוחנה ושחר ארוש (צילום: טלי מאייר)
נערי החוף עדן אוחנה ושחר ארוש (צילום: טלי מאייר)
12 ביולי 2018

"אם המקום ייסגר אני לא רוצה שיחשבו שוויתרתי", אומר כמעט בלחישה גולן גוטיירז ומיישר מבט אל הגלים, גופו מקועקע וראשו קירח. גוטיירז אינו דמות המחנך הטיפוסי ומעולם לא תכנן להיות כזה, אבל אחרי שנים של קריירה משגשגת כגובה חובות אבודים ("הייתי טוב בזה"), הוא הפך את משרד הגבייה שלו בכיכר אתרים למועדון גלישה שבו נערים ונערות בסיכון מקבלים הזדמנות לשנות את חייהם אחרי שנפלטו מכל מסגרת אחרת.

מועדון הגלישה והסאפ לוקאל הוא למעשה עמותה ללא מטרות רווח שדרכה גוטיירז מקדיש את זמנו לנערים שהם להגדרתו שני האחוזים שגם המסגרות המיוחדות לא הצליחו להתמודד איתם. 24 נערים ונערות זכו להיכנס בשערי המועדון, "כל אחד נבחר בפינצטה" לפי גוטיירז, ועד כה יצאו ממנו שלושה אלופי ישראל בענפי הגלישה. האחרים סיימו את לימודיהם, התגייסו, החלו לעבוד, נכנסו לתלם – כל הדברים הנורמטיביים שהמערכת והחיים אמרו שאין להם סיכוי בהם. עכשיו מפעל חייו של גוטיירז נמצא בסכנת סגירה.

עוד כתבות מעניינות:
מה לעזאזל עושים בני נוער בזמנם הפנוי?
אלה עבודות הקיץ של בני הנוער בחופש הגדול
המקומות שבהם בני הנוער משביעים את הרעב

לצד המחסור התמידי בתקציבים, בשבועות האחרונים מצא את עצמו גוטיירז במאבק משפטי מול בעל הנכס הקודם, שדרש את פינויה של העמותה על רקע תוכנית המגדלים בכיכר אתרים. שופט קבע שעל גוטיירז יהיה לפנות את המקום ובעלי הנכס החדשים אפשרו לו להמשיך לשהות במקום למשך שלושה חודשים נוספים. כעת, כשעתיד המקום לוט בערפל, הוא נאלץ לקבוע את שטח הפעילות של העמותה בחדרון קטנטן במקום, וגם זה באופן מוצנע, בצל בעיות כלכליות של העמותה שאינה מתוקצבת מצד הרשויות.

מפעל חייו של גולן גוטיירז, מועדון גלישה לוקאל (צילום: טלי מאייר)
מפעל חייו של גולן גוטיירז, מועדון גלישה לוקאל (צילום: טלי מאייר)

המורה לים

בקיץ 2005 החל אביו של סאמר בן ה־8 לקחת אותו לעבודה בחניון כיכר אתרים, שם עבד כשומר. הוא העדיף את בנו קרוב אליו מאשר משוטט ברחובות יפו, וסאמר קלט בעיניו את החבורה המעניינת במשרד הגבייה של גוטיירז. "התחלתי לתת לו כל מיני משימות קטנות שיעזוב אותנו, כמו לנקות את האופנוע", נזכר גוטיירז בתקופה ההיא, "סאמר לא ממש ידע לשחות ולקחתי אותו לים, אבל אחר כך הוא היה מציק לי, בא אליי לסירה וצעק לי שאקח אותו לים. בהתחלה הייתי מתעצבן, אומר לאשתי שתגיד שאני ישן, צועק 'לך לאבא', והוא היה חוזר שוב אחרי רבע שעה. יש משפט בבודהיזם שאומר 'כשהתלמיד רוצה המורה בא', זה מזכיר לי את זה".

סאמר לא ויתר והצליח לגרור את גוטיירז איתו לים, וזה מצדו לימד אותו לשחות ולתפוס גלים בחופש הגדול. כשגדל קצת סאמר כבר שחה וגלש לבד. "התחלתי ליהנות מזה", מודה גוטיירז, "ולאט לאט זה הכניס אותי להיות מורה לים, אני הייתי הביטחון שלו. באיזשהו שלב הייתי צריך לבחור בין הגבייה לזה. בחרתי בילד ובאחרים כמוהו".

סאמר, היום בן 21, מספר שבשנות התבגרותו הימים במחיצת גוטיירז בחוף היו מפלט מהבלגן של יפו: "הייתי בסביבה די גרועה, הרבה שטויות ברחובות, מרביצים. עד שניצלתי – הייתה לי מסגרת אימונים ששמרה עליי לא להסתובב עם אנשים שאני לא צריך להסתובב איתם. המקום הזה הציל אותי". אחר כך הגיעו עוד ועוד נערים. "בגיל 11 החברים שלו כבר היו עוקבים אחריו לפה, יושבים על הסלעים ומסתכלים", מתערב גוטיירז. "כשהוא היה בן 12 הוא הביא איזה חבר וביקש שייכנס איתי למים. הוא היה ילד יהודי שגר באותו הבלוק של סאמר, אמרתי לו כן פעם אחת והוא פתח לעצמו את הדלת הזאת. הילד הזה גדל, היום הוא אלוף הארץ לנוער".

אפשר לדמיין את מיאמי (צילום: טלי מאייר)
אפשר לדמיין את מיאמי (צילום: טלי מאייר)

מהנקודה הזאת רקם מועדון הגלישה עור וגידים, אם כי בהדרגה. כישורי הגלישה והיכולת של גוטיירז להעניק מעצמו גרמו לו להרחיב את המשפחה מעבר לארבע בנותיו. משהו בו השתנה. "מבחינת העולם שאני עזבתי זה כמו חזרה בתשובה", הוא אומר, וסאמר משלים: "הוא הבין שיש אנשים שצריכים את זה בשביל לשנות את החיים שלהם, נפתחה הדרך".

אפשר לעזוב את העולם הזה?
"כן", אומר גוטיירז, "אבל זה חייב להיות מיידי, כמו גמילה מסמים – אין פעם ב… או שאתה בפנים או שאתה לא בפנים. אתה מקריב דברים, עזוב את הכסף, לוותר על הפוזה והאגו היה הכי קשה".
על מה באמת ויתרת?
"זה היה הרס כלכלי. חייתי באורח חיים של מזומן, כבר הייתי עמוק בפנים, מבחינה אישית וגם מבחינת האחריות שלי’ וידעתי שהחיים שלי לא ייראו כך יותר. בסופו של דבר זה גם הוביל לגירושים שלי, הבחירה הזאת. זה לא שהיא לא תמכה, היא אוהבת מאוד את מה שאני עושה, אבל במה שאני עושה אין כסף".

ב־2012 עשה גוטיירז קורס מדריכי גלישה במכון ווינגייט, ולוקאל – חינוך ימי לנוער בסיכון הפך לעובדה מוגמרת בחייו. אחד הדברים שגוטיירז מתגאה בהם הוא שבלוקאל מתאמנים נערים יהודים וערבים זה לצד זה, "בים הם שווים כולם, גם אם המציאות תטפח להם על הפנים מאוחר יותר", הוא מסביר, "השוויון הוא הקרקע שאני עובד עליה, זו נקודת פתיחה טובה".
ההצטרפות למועדון כרוכה בתקופת מבחן ולקיחת אחריות מצד החניכים. לפי גוטיירז, "זה מתחיל בזה שהוא חייב לבוא כל יום, ואלה ילדים שלרוב מגיעים ממקום של חוסר מסגרת, שאין להם למה לקום בבוקר.

ההתחלה היא לשים אותם על שביל כזה וזה חייב לבוא עם אהבה לים. אם אתה לא אוהב את זה – אין לי חומר לעבוד איתו". בהמשך יגיעו גם השיחות, ההדרכה האישית וההכוונה. "זה לא ספורט, זו דרך חיים, אי אפשר לשים על זה את האצבע, איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר, אבל את מה שסופגים פה הם היו אמורים לספוג בבית. לו היה להם בית נורמלי הם היו בטופסי (מועדון גלישה יוקרתי – ע"ס), קומה אחת מעלינו".

ההצלחות הקטנות בים, הדימוי העצמי שמשתנה דרך הגלים והנפילות – הם שגורמים בסופו של דבר לשינוי הגדול. "בים, כשאתה מצליח אתה מצליח וכשאתה לא טוב אתה נופל, זה פידבק מיידי", ממשיך גוטיירז. "אתה עושה שוב ושוב ושוב, וכשאתה מצליח פתאום אתה מבין שאתה יכול להצליח גם בלימודים או עם חברים יותר טובים או להפסיק לעשן. פתאום זה אפשרי".

כולם פה היו על הספקטרום של הפשע?
"לא על הספקטרום, בפשע, פשוט ככה, והים הביא אותם למקום אחר".
למה אתה עושה את זה?
"אני רוצה לישון יותר טוב בלילה. אני לא ישן שנים. אני מאמין שמתישהו אני אשן".
למה?
"שדים".

לא לכולם אפשר לעזור

עדן אוחנה, בן 19, הגיע ללוקאל לראשונה בגיל 12, שלוש שנים אחר כך נולדה לו בת. "סיימתי אז כיתה ט' בשכונה לא קלה, עברתי בין בתי ספר מיוחדים עם אבא שישב 16 שנה בבית סוהר. פה הבנתי שיש צד אחר, שיש אנשים חיוביים, שקבלת הפנים שלך לא חייבת להיות אגרסיבית. זו דרך שאני מאמין בה היום", אומר אוחנה שהיום הוא אלוף הארץ בגלישת סאפ לנוער.

שחר ארוש, בן 18, הגיע לפה בגיל 13 ומתאר תהליך דומה: "הייתי מסובך, פחות בא לי לדבר על זה. כל מיני, אלימות בעיקר. בעיות עצבים, התפרצויות זעם וחברים חרא, היה לנו טבע רע, אבל זה עבר. המקום הזה הוא בית, כל בן אדם צריך את השקט שלו וזה המקום שלי".
נדב (שם בדוי), בן 17, בילה את השנים האחרונות בגלישה, בעוד חברים רבים שלו הידרדרו לפשע, "דקרו, לא הרגו", הוא מרגיע, "הוציאו למישהו את הטחול". לדבריו חוסר הביטחון שאיתו בא התמסמס בעקבות שיחות שניהל עם גוטיירז: "הרגשתי חוסר ביטחון – מהמים, מהסביבה, הייתי צריך מישהו שיהיה איתי וידריך אותי. הייתי יושב עם גולן, מסביר לו את הבעיות, הוא היה מקשיב ומרגיע. אני מבסוט מהמקום שהגעתי אליו, השתפרתי".

לא כל שמי שרוצה יכול להיכנס ללוקאל, רק מי שצריך, אף שהמועדון נחשב לפופולרי מאוד בקרב הסצנה הצעירה בחוף כי יש לו אדג' שגורם לאנשים לרצות להיות חלק ממנו.
"ברוב המקרים אני לומד בשיחה אם זה בן אדם שאני רוצה להמשיך איתו ויש לי מה לעשות איתו ואם המקום יכול לתרום לו", אומר גוטיירז, "יש רבים שבסוף השיחה אני אומר להם שהם יכולים להית פה, אבל הם לא צריכים אותי". לדבריו חשוב לו להבהיר לנערים "שאי אפשר להיות בלוקאל כי זה מגניב, זו לא בחירה. אני יודע שהם נורא גאים שהם פה, אבל כמעט תמיד היו מעדיפים להיות הילדים האחרים, אלה שיש להם אפשרויות אחרות".

גוטיירז נולד בשארם א־שיח', וכשהמשפחה עזבה את סיני ניסו ההורים להתמקם מחדש בארץ אך בסופו של דבר הם עזבו לאיים הקנריים. את מספר המקומות שאליהם עבר עם הוריו ומאוחר יותר בגפו אי אפשר למנות בעשר אצבעות, לכן לוקאל נותן דבר שלא היה לו – "מישהו שיבין אותי, אבל לא רק מישהו שיבין אותי – מקום. פה אין לי שאלה למה אני עושה את זה, אני חושב שאני בר מזל בקטע הזה. אני רוצה להשאיר משהו אחריי, איזושהי דרך. לרוב האנשים אין תכלית וזה תמיד הפחיד אותי, וזה נותן לי מטרה וסיבה אחרי חיפוש ארוך".

היו מקרים שבהם לא הצלחת?
"לא".
כן, 100 אחוז הצלחה?
"מאה אחוז הצלחה. חלק הוציאו את המיץ – קטעים של לשבור, להרוס, להסתיר. הם רגילים שאם הם יעשו בלגן יעיפו אותם, וההתעקשות היא קשה אבל משתלמת".

יש מקרים שבהם הוא יודע מראש שאין לו מה לעשות, כמו במקרה של א' (היום בן 24). "יום אחד הוא נעמד אצלי בכניסה, בן 17, ג'ינג'י על אופניים, נעמד פה בכניסה ופשוט התחיל לבכות", מספר גוטיירז. הוא היה בן לשני פסיכולוגים עם בעיות של שימוש בסמים, יוצא ומתאשפז תדיר בבתי חולים פסיכיאטריים, "וכשהוא יוצא מאשפוז הוא לפעמים עובר פה ולוקח גלשן". לדברי גוטיירז זה מקרה ש"מראה לך ש'בסיכון' לא חייב להיות מישהו מבית הרוס, אפשר להיות מבית שיש לו הכל ודווקא את מה שצריך – אין".

כל אחד זה סרט

24 נערים עברו אצל גוטיירז מאז שהתחיל את דרכו. כל אחד מהם סיפור הצלחה, אף על פי שאין כאן מתודה חינוכית סדורה או חוקים על הקיר. כיום גוטיירז מוזמן בעצמו להרצות בעמותות ובמסגרות כגון בית השנטי ובמתנ"סים, "כל אחד מהם עושה עבודת קודש", לדבריו. "אני מקבל את אלה שנפלטו גם מהמקומות האלה", הוא אומר כשהוא מתייחס למוסדות המוכרים על ידי המדינה ומסובסדים על ידיה, "אחרי שהם מתפרעים פעם או פעמיים הם לא יכולים להיות גם שם".

באחד הימים בשבועות האחרונים החבר'ה מתאספים בחדר הקטנטן שבחניון כיכר אתרים. שחר, שנמצא פה כבר כמה שנים, סיים תיכון בהצטיינות והחברים באו להרים לו. תכף הם ייקחו את הגלשנים וייכנסו למים, אפילו שאין גלים – הרגל זה הרגל. דרך זאת דרך. העובדה שהמקום הצטמצם למשרד קטנטן אינו עולה בשיחות, ועל סגירה אף אחד לא רוצה לדבר. "אני רוצה שהמקום יהיה קיים בשביל מי שעוד לא היה פה. מי שהיה פה, בסדר, על כל אחד מהם אפשר לעשות סרט. המטרה שלי היא להגיע לאלה שעדיין לא ניגשתי אליהם ועדיין לא הגיעו לפה", מסכם גוטיירז בעצב. "מקום כזה אמור להתקיים, הנוער הזה הוא הדבר הכי חשוב – הבעיות שלהם, המצוקות שלהם".

עדן אוחנה ושחר ארוש, נערי החוף והגלים (צילום: טלי מאייר)
עדן אוחנה ושחר ארוש, נערי החוף והגלים (צילום: טלי מאייר)

כשמביטים מרחוק אל הכניסה לחוף, בין מלון הילטון לכיכר אתרים, אפשר להרגיש במיאמי. בתי מלון, כיכר עצומה וטיילת אינסופית. בדמדומים זה המקום הכי יפה בעולם – גולשים יוצאים מהמים, תושבי העיר ואורחיה נהנים ממה שיש לתל אביב להציע, ריח של מלח באוויר ובריזה של קיץ. מסביב הסדקים המפוארים שהופכים את תל אביב למה שהיא. זה המקום שאליו הגיעו הנערים והנערות של חוף הילטון וזכו להתחיל מחדש, ונותר רק לקוות שלוקאל ימשיך להתקיים גם עבור הנערים שבדרך.