אם אין לונדון, לפחות יש פה מוצ'י, כך שהייאוש נעשה יותר נוח
אז נכון, רצינו לונדון וקיבלנו מלחמה, אבל זה שאנחנו תקועים כאן לא אומר שאי אפשר להינות מהדברים הקטנים של החיים, כמו משהו שהוא נשנוש אבל גם קינוח, חטיף אבל גם ממתק, קפוא אבל גם בצקי, מתוק אבל גם לא נורא מושחת. משהו שסוגר פינה בבטן ובלב. בקיצור, רצינו מוצ'י, ועכשיו אנחנו יודעים מאיפה להזמין
המקום שאני הכי אוהבת בלונדון נמצא באחד הרחובות הקטנים בווסט אנד, בין תיאטראות ענק ואולמות מופעים מנצנצים. מהרחוב קצת קשה להבחין בו (תאמינו לי, כבר יצא לי להסתובב סביבו כה פעמים ולפספס את הכניסה), אבל כשנכנסים ויורדים במדרגות לקומה מינוס 1 נגלה עולם מופלא: מסעדה/מכולת/מעדניה/סופרמרקט/חנות מתנות יפנית, כנראה הכי קרוב שהגעתי בינתיים ליפן עצמה (אם לא סופרים 10 ימים בדרום קוריאה).
אני מדברת כמובן על Japan Centre, גן עדן לחובבי סושי מהיר, זול והכי טרי ואיכותי שיש. משהו שבערים כמו לונדון נמצא בכל פינת רחוב, ובארץ עוד לא הצליחו להנדס בשום צורה. אבל גם בלונדון – יש סושי מהיר, זול, טרי ואיכותי, ויש את ג'פאן סנטר. בקיץ האחרון עשיתי מעשה ונסעתי עם שני הילדים לשבוע בלונדון. לבד. הם ואני. אני והם. שבועות לפני הטיסה כבר הפלגתי בדמיונות לגבי כמה סושי נאכל (כי לראות אמנות ידעתי שאין הרבה סיכוי לסחוב אותם).
ביומיים הראשונים, למרות ממוצע של 18 אלף צעדים ביום (הרגתי אותם), לא הצלחתי להיתקל באף סושי . כמובן שמיד התחילו ההסתלבטויות, ולצידן הטענות והתלונות, לפיהן אמא שלהם לא יודעת על מה היא מדברת, כי איזו חוצפה זו להבטיח סושי נגיש בכל פינת רחוב ולא לקיים. תכלס, צודקים.
אבל אז הגיע היום השלישי ונעצתי לוקיישן במפה: נוסעים לג'פאן סנטר, הדיסנילנד של הסושי המהיר. וכמו תמיד, הדיסנילנד לא אכזב. מגשים על גבי מגשים של סושי טרי וצבעוני במקררים כמו קראו בשמינו, ואנחנו הקשבנו להם. ואם היו לי ספקות לגבי הקיבולת של ילד בן 10 וילדה בת 7, הן התמוגגו כמו קמצוץ וואסבי בסויה.
מרוצים ומואבסים בדגים נאים פנינו כבר לעלות במדרגות המובילות ליציאה, לא לפני שבת ה-7 נזכרה שלא אכלנו קינוח. צודקת. קיבה נפרדת וכו'. הפניתי אותה ואת כולנו בהתרגשות אל מקרר המוצ'י הגדול, גאה בעצמי על זה שהנה, גם אצליח לחדש להם משהו בטיול הזה. גם שם חיכו כאילו רק לנו כדורים קטנטנים וקפואים, ארוזים באריזה אישית, בטעמים שונים ומשונים – משוקולד או וניל דרך עוגת גבינה וכלה במאצ'ה. אני, כמובן, הלכתי על המאצ'ה, ועל השומשום השחור. בכל זאת, אני בנאדם של וופלים לימון.
עבורי זו לא היתה הפעם הראשונה. כבר יצא לי לטעום מוצ'י, אותו ממתק יפני חמדמד של גלידה מצופה בבצק אורז, כיסון מתעתע שמבחוץ נראה תמים אבל ברגע הביס מפתיע. טעמתי כאלה גם בארץ, ובהיותי מישהי שאוהבת לאכול גלידה בעיקר עם כפית, הופתעתי לטובה. יש במוצ'י משהו שהוא יותר אוכל מסתם גלידה (וגלידה היא חלילה לא סתם). הוא נשנוש אבל גם קינוח, חטיף אבל גם ממתק, קפוא אבל גם בצקי, מתוק אבל גם לא נורא מושחת. סוגר פינה. בבטן ובלב.
כשנחת אצלי בבית השבוע משלוח של LittleMoons – מותג בריטי לחטיף היפני – הרגשתי קצת סגירת מעגל. כי מה לי וללונדון עכשיו, ואיזה יפן ואיזה נעליים. אבל איך אמרה שרית, גם מתוקים הם, אתן יודעות. חמישה טעמים משווקים בארץ עכשיו, באמצעות יאנגו דלי (כן, זה מגיע אליכם עד הבית, כמו שאלוהימה התכוונה). אין ביניהם טעם מאצ'ה או שומשום שחור, אבל יש שוקולד עם אגוזי לוז שמוסיפים מידה של קראנץ' מרגש, וניל, פיסטוק, פסיפלורה ומנגו (עם בצק אורז סגול, שהולך מדהים עם הכתום שבפנים), והפייבוריט שלי – שוקולד בלונדי, גם הוא בעל קראנצ'יות מפתיעה וחביבה.
האנשים שהביאו את המותג לארץ מספרים לנו שהגלידה שבתוכו היא כזו שמיוצרת מחלב ושמנת טריים, ללא חומרי טעם וריח או חומרים משמרים מלאכותיים. הוא נטול גלוטן, מכיל פחות מ-85 קלוריות לכדור, ו-96% מהאריזה שלו ניתנת למחזור. לילדים הרשיתי שני כיסונים בסוף ארוחת הערב אתמול. אל תספרו להם שאחרי שהם הלכו לישון אני אכלתי עוד אחד.
מוצ'י LittleMoon, עכשיו ביאנגו דלי