איך הרג דונלד טראמפ את הפורמט הכי טוב של הקומדיה?

בחודש שעבר עלה לנטפליקס מופע קומי חדש ומוזר. מאוד מוזר. "האחים ג'ונאס: קטילה משפחתית", או כמו שמרמז שמו המקורי "Jonas Brothers Family Roast", משתמש בפורמט הותיק של הרוסט הקומי כדי לצחוק על חברי להקת הבנים המזדקנת – אבל כמעט מבלי לשים לב, מצליח לצלות בעיקר את אותו פורמט שנוצר בהשראתו. אמרתי לצלות? התכוונתי לחרוך עד אפר ואז להשתין עליו, לאסוף לתוך כד, להטיס להוואי, למצוא הר געש פעיל ולזורק את הכד לתוכו. ואז להשתין פנימה שוב.

בחיי שאני לא מגזים, מדובר במופע ליקוקים וליטופי אגו שלקרוא לו רוסט זה לעג לקומדיה. במשך יותר משעה מייסרת ישבו שלושת האחים לבין ג'ונאס מול אבא שלהם וצפו במנחה קינן ת'ומפסון (SNL) מנסה להסתיר את המבוכה מרצף הבדיחות חסרות השיניים שכתבו לו ומהאנשים שהגיעו לצלות את הג'ונאס (רשימה קצרה וממצה: נשותיהן המפורסמות של האחים, ד"ר פיל, פיט דייווידסון בגרסה הכי לא מצחיקה שלו), כמו גם מהמערכונים התלושים ששודרו במהלכו ומהרגע המחריד בו עמד על במה במופע שמצולם לנטפליקס והקריא מם על קווין ג'ונאס.

היה גם שיר הלל מאת ג'ון לג'נד ("אתם די חתיכים, אבל אתם לא ממש הביטלס"), סרטון של אחד מהאחים בועט כדור במגרש פוטבול מול 70 אלף צופים (ומבקיע) ואפילו לא בדיחה אחת ראויה לשמה. זה הרגיש כמו רוסט בהפקת ערוץ דיסני, פלוס כמה בדיחות שמרמזות על כך שלכל אחד מהאחים יש זין גדול. כן, קראתם נכון. רק כשמחטטים ברשימת הקרדיטים אפשר להתחיל להבין למה מדובר בתוצר כל כך מביך, עם הגילוי שצוות הכותבים שעבד על הספיישל הזה הורכב בעיקר מהאנשים שהביאו לכם את הלייט נייט של ג'יימס קורדן. אולי אם היו תוקעים את האחים ג'ונאס לשיר במכונית זה היה מצחיק יותר.

הרוסט הזה אולי היה נקודת שפל בתולדות הפורמט, אבל השפל הזה לא הגיע משום מקום. מפתה מאוד להאשים את המשבר של הרוסט בתרבות הפי.סי, אבל בעשור האחרון הפורמט דווקא תפח מעל לפרופורציות: השיק קריירות, הוליד מופעי ספין-אוף, התפתח לקרבות זירה ואפילו עזר למירוץ הנשיאותי של טראמפ (גם אם בלי להתכוון). האמת הכואבת היא שהפורמט הקומי הוותיק נמצא בשנים האחרונות על הקרשים, שרף בעיקר את עצמו אחרי שנים של ניצול ציני שהפכו אותו בו זמנית לפופולרי מתמיד וגם מרוקן מהרוח שהולידה אותו.

המוהיקנים האחרונים של הרוח הפרועה המקורית. רובין וויליאמס צולה את ריצ'רד פריור (צילום: גטי אימג'ס)

בראשית דרכו, הרוסט היה בסך הכל תירוץ למפגש בין קומיקאים. מועדון החברים הותיק "פרייר'ז קלאב" החל במסורת של קטילת חבריו ב-1950, אז הנקטלים הראשונים היו הקומיקאים ג'ו אי לואיס וסם לוינסון, ומאז שמרו על קטילה שנתית של אחד מחברי המועדון שנמשכת עד היום. על פי הסיפורים, הרוסט היה המקום בו קומיקאים מכל הזנים, החל מכוכבים כמו גראוצ'ו מרקס ועד לפליטי חגורת הבורשט, יכלו לפתוח את החגורה ולשחרר את מחסומי הפה עם עלבונות שלא היו עוברים את הבמות הרגילות. ועם זאת, האווירה הוכתבה על ידי הסיסמה שתבעו במועדון: "אנחנו צולים רק את אלו שאנחנו אוהבים".

הפורמט הפך לאהוב במיוחד על הקומיקאים, ודילג ממועדון החברים האקסלוסיבי למסך הקטן בשלהי שנות ה-60, אז שודרו כמה מהרוסטים של הפרייר'ז קלאב ברשת NBC, כולל רוסטים על קומיקאים אגדיים כמו ג'וני קרסון, דון ריקלס וג'רי לואיס, שהפכו את הפורמט דה פקטו לכבוד הגדול ביותר שניתן להעניק לקומיקאי שעדיין לא התפגר. בשנות ה-70 הרוסט זכה לשינוי ראשון בדי.אן.איי (ובמנותק מהרוסט המרכזי של הפרייר'ז קלאב) כשמותג מחדש במסגרת תוכניתו של דין מרטין כרוסט לסלברטיז – הקומיקאים נשארו בתור הצולים, אבל הנצלים על הגריל היו בעיקר אנשים מפורסמים, החל מרונלד רייגן, וויליאם שטנר ויו הפנר ועד לפרנק סינטרה, מוחמד עלי ומיסטר טי. 

כשהארי פגש את דאחקה. בילי קריסטל שם את רוב ריינר על האש (צילום: גטי אימג'ס)

אחרי הפסקה קלה של כעשור, בזמן שכולם עדיין נרגעים מהסמים של האייטיז, הרוסטים המקוריים של הפרייר'ז קלאב חזרו למסך לקראת סוף שנות ה-90 ברשת שתהפוך לבית של הרוסטים עד היום, קומדי סנטרל. בשלב הזה חזרו לפורמט המקורי עם אירועים שהתמקדו בקומיקאים כמו דרו קארי, רוב ריינר וצ'אבי צ'ייס, אבל במהרה נחטפו על ידי הרשת (יחד עם הקומיקאי שהפך לשם נרדף לרוסט, ג'ף רוס) וחזרו לפורמט הסלבז. אפשר ממש לראות איך בכל שנה חוש ההומור של הנצלה הופך לפחות משמעותי, בעוד מעמדו ודמותו הציבורית נהיו העיקר. כך קיבלנו רוסטים (לא רעים, למען האמת) של פמלה אנדרסון, פלייבור פלייב, דיוויד האסלהוף, ומאוחר יותר, צ'רלי שין, רוזאן בר ודונלד טראמפ.

בימי קומדי סנטרל הפך הרוסט מבילוי של מועדון חברים למופע מושקע, פופולרי ורווחי כמו טקס פרסים (ולמעשה, עוצב על בסיס טקסי הפרסים של MTV), או במילים אחרות, עסק שצריך לתחזק, וכיאה למורשת הקפיטליזם גם לטפח ולהגדיל. כך בכל שנה הכוכבים הפכו גדולים והקומיקאים לזניחים, מרת'ה סטיוארט הועדפה על פני פאטון אוסוולד ועד הרוסט האחרון ב-2019 (אלק בולדווין, שמפורסם בהומור העצמי שלו) כבר היה ברור – זה לא מה הייתה הבדיחה הכי קוטלת, אלא מי אמר אותה. העיקר שהביאו את קייטלן ג'נר.

הרוסט הקורע האחרון. רוב לאו מאושר בסיום הרוסט שלו (צילום: גטי אימג'ס)

עם השחיקה באיכות הגיעה גם הירידה היציבה בכמות הצופים (עם קפיצה צפויה ברוסט על ג'סטין ביבר מ-2015), ובקומדי סנטרל הבינו שהם חייבים לגוון, וכך הביאו למסך פורמט שרץ במועדוני סטנדאפ מחתרתיים בשנים האחרונות: הרוסט באטל – קרב בין שני קומיקאים על ניקוד שופטים. הבאטל רוסט, בהתאם לאלמנט התחרותי שלו, הביא לבמה קומיקאים צעירים ורעבים והחיה קצת את הפורמט העייף, תפס תאוצה ברחבי העולם (הגרסה הבריטית בהנחיית ג'ימי קאר מצוינת) ואפילו הגיע לישראל לרגע קט אבל גם התפוגג כמעט באותה המהירות. כנראה שבלי סלבז זה לא מחזיק. לרגע קל גם ניסו בנטפליקס להרים רוסט של דמויות היסטוריות (בגילומם של קומיקאים) אבל זה בקושי שרד עונה.

וכך, אחרי שנתיים ריקות מרוסטים, הפורמט חזר בגרסה מרודדת לחלוטין עם להקת בנים ובדיחות על זין גדול. מופע ליקוקים משעמם שרוקן מכל תוכן את הקסם של הרוסט, שהיה מקום בו קומיקאים יכולים להתאסף ולכבד את האנשים שהם אוהבים בעזרת בדיחות משוחררות רסן והפך למפעל יח"צ. זה הוא כנראה לא סופו של הפורמט. הוא ימות כמו שצריך במיינסטרים, מוות עלוב ופאתטי, ויקום לתחייה מחדש בפינות אפלות חדשות. אולי כשיחזרו הימים שבהם יצלו רק את אלו שאנחנו באמת אוהבים, אפשר יהיה לצחוק מכל הלב שוב. לא הייתי בונה על מועדוני חברים, אבל כנראה שבמועדוני הסטנדאפ עוד יקום הקומיקאי שימצא דרך חדשה לקרוא להסביר עד כמה אמא של מישהו שמנה.