פרשת המזוודות האבודות: כך הפכנו לחדשות וגילינו שהעיתונות מתה

בשבוע שעבר פתאום, לא בלי סיבה, נהיינו חדשות. זה לא היה משהו גדול במיוחד, או חשוב באופן יוצא דופן. במקרה הטוב, ידיעה בעלת עניין חלקי על יוזמה אזרחית קטנה בתגובה למשבר בתחום מוכר. אבל כמו כל אפקט פרפר טוב, זה לא באמת שינה כלום. היוזמה הקטנה ברשתות החברתיות התפוצצה לסופה תקשורתית במונחים של האדם הסביר. ופתאום התברר שעם כל הכבוד לסיפור שלנו, יש כאן סיפור הרבה יותר גדול על התקשורת הישראלית בשנת 2022. והוא סיפור שלא מחמיא לה בכלל.

בשפה המקצועית קוראים לזה "הסייקל". מעגל הסיקור החדשותי. האופן שבו ידיעה מתגלגלת, מהפרסום הראשוני, דרך הפולואופים בכלי התקשורת האחרים, ועד שהיא מאבדת עניין לטובת הידיעה הבאה. וזה אולי נשמע כמו טיול נעים בפארק אבל בפועל זה יותר מזכיר רכבת הרים. 72 שעות של טרפת. חוויה כל כך מרוכזת, כל כך אינטנסיבית וכל כך תובענית, שאתה לא יכול לסיים אותה בלי להתעורר בבוקר שאחרי ולשאול את עצמך "מה לעזאזל עברתי ומה זה הטעם הרע הזה בפה?". אם אתם חושבים שלא מומלץ לראות איך עושים נקניקיות, זה רק בגלל שעוד לא ראיתם איך עושים חדשות.

הסיפור שלנו התחיל ביום שישי בערב. יום קודם נסענו לנתב"ג לחפש את המזוודה של הבן שלנו שלא חזרה איתו מאתונה. לא מצאנו. כן מצאנו מאות מזוודות נטושות. אז עשינו את הדבר הכי אנושי שאפשר והתחלנו לצלם. בשישי בערב קרן, אשתי וחסידת אומות עולם ידועה, פתחה קבוצת פייסבוק והעלתה אליה את כל התמונות שצילמנו והזמינה אנשים לנסות ולזהות את המזוודה שלהם. למחרת היא כתבה על הקבוצה בכל מיני דפים בפייסבוק. אני צייצתי בטוויטר. בקבוצה היו אז בערך 20 חברים. 14 מהם אנחנו מכירים בחיים האמיתיים.

במוצאי שבת כשמספר החברים בקבוצה כבר היה באזור 150, הגיע הטלפון הראשון מעיתונאי. רועי רובינשטיין כתב התחבורה של YNET היה הראשון שהחליט שיש כאן סיפור. למחרת בבוקר, הוא פרסם כתבה גדולה על עניין המזוודות ועל הקבוצה. האם היינו מרוצים? מאוד. אבל התעופה העצמית שלנו הייתה קצרה במיוחד כי מאותו הרגע הפכנו למזון תחקירנים.

חשוב להגיד משהו: אין לי שום תלונה לתחקירנים באופן אישי. מדובר באמת באנשים שהם בתחתית שרשרת המזון של תעשיית התוכן, עם עבודה מהגהנום ומשכורת של 4000 ₪ לחודש. הם עושים את העבודה שלהם. אם יש תלונה, זה למי ששולח אנשים שתמורת שכר מגוחך צריכים להילחם עד טיפת דמם האחרונה כדי שאנשים מעצבנים כמוני יבואו לתוכנית שלהם ולא אל המתחרים.

כל זה כמובן תובנת בדיעבד. בזמן אמת התחקירנים פשוט מציפים אותך. בעיקר בגלל הכמות שלהם. בואו נדבר רק על טלוויזיה. לכל ערוץ יש תוכנית בוקר פלוס אין ספור רצועות אקטואליה מאזור שעה 15 ועד לסיום המהדורה המרכזית. החלוקה שלהם לא ידועה לאף אחד מלבד לעובדי הרצועות. אבל לכל רצועה כזאת יש תחקירנים משלה שיעשו הכל כדי שתבוא אליהם ולא לתוכנית שמשודרת במקביל. והכוונה היא להכל.

עזבו שניה רגע את התחקירן שלא עניתי לו מספיק מהר בפייסבוק אז הוא התקשר לבת ה-13 שלי, לגיסתי, ולשני חברי פייסבוק משותפים בבקשה שיחברו בינינו. היה רגע, קצת אחרי הכתבה בוויאנט, שבו היינו במקביל, בשני טלפונים, עם שני תחקירנים של שתי תוכניות שונות, מערוצים שונים, אחד מתחנן שנבוא להתראיין אצלם, השני צורח (!!!) שהתחייבנו לבלעדיות אצלו. בממתינה, אגב, הייתה מפיקה של תחנת רדיו שרצתה שנעלה לשידור. ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך – אין שום נושא יותר מעניין במדינה? מצב כלכלי בעייתי, מצב בטחוני לא משהו, אין ספור משברים? איך יכול להיות שזה מה שמעסיק את התקשורת?

אבל אתם יודעים מה? הקו העריכתי הזה של "מדברים על זה בטוויטר אז חייבים על זה אייטם אצלנו" הוא כבר הנורמה. מה שהרבה יותר מציק זה שכל זמן האוויר הזה מתבזבז על כלום. על דברים שכבר ידענו. שכבר סיפרנו. שוב. ושוב. כמעט כל מה שאמרנו בעשרות ההופעות התקשורתיות היה בדיוק מה שנאמר בכתבה הראשונה. אותן שאלות ואותן תשובות. ובמקרה שלנו זאת לא הייתה עצלנות . פשוט מהרגע שהתחיל הבליץ התקשורתי לא עשינו כלום חוץ להתמודד איתו.

כל ההתנהלות הזאת הראתה דבר אחד – אין שום עיתונות יותר בישראל. רק תקשורת בידורית שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלשאול את אותן שאלות ולקבל את אותן תשובות. לדרוש תשובות? לעשות תחקיר עומק? לעמת את רשויות השדה עם התופעה ברמה של דרישת פעולה? כלום. התקשורת הישראלית רק שואלת שאלות. התשובות לא מעניינות אותה. אולי זה מספיק טוב לתוכנית בוקר. לרצועות שמתיימרות להיות חדשותיות זה כלום ושום דבר.

עד כמה מדובר במשהו מנוון? אולם המזוודות בנתב"ג הוא מחוץ לאזור התקשורת. רשות שדות התעופה לא מאפשרת, באופן כמעט עקרוני לצלם שם. ועדיין, אף אחד מגופי התקשורת לא חשב לשלוח בכל זאת בן אדם לצלם מה שקורה שם. אתם יודעים, עיתונות במסווה. פעם זאת הייתה הנורמה. במקום זה ביקשו מאיתנו אם נסכים לנסוע שוב ולצלם. "כי אם אתם רוצים שזה יהיה במהדורה חייבים וידאו". אבל השיא זה הכתבים. אנשים שהשם שלהם חתום על אייטמים. שהפרצוף שלהם מוכר. ועדיין, הם מתקשים או פשוט לא מוכנים להתלכלך בביצוע פעולות פשוטות. "תכנסו בבקשה לקבוצה ותאתרו לי שמות של אנשים שמצאו את המזוודה", ביקש אחד מהם. "אם אתם כבר בנתב"ג תצלמו עדויות של אנשים ותשלחו לי", ביקשה אחרת.

וזאת בדיוק תמונת המצב של התקשורת הישראלית. מלבד איים בודדים, מדובר גופים מנוונים שמזמן לא מתיימרים לעשות עיתונות. שום נסיון להביא זווית חדשה או פתרונות אקטיביים. רק לחזור על הסיפורים ובמקום להלחם על האמת – להלחם בבלעדיות של המתחרים.