מזל דגים
תהיתי באוזני צ'ן-או מדוע המסעדה ריקה מסועדים. הוא התבונן סביבו וניסה להתחמק מתשובה. חזרתי על השאלה. צ'ן-או כחכח בגרונו ואמר בשקט: "זה בגלל פוקושימה"
אומץ לב הוא תכונה חשובה. לא כולנו ניחנו בו. אם שואלים אני דווקא נוטה לומר שאני די אמיץ או לפחות כך נדמה לי, ובכל זאת, במהלך ביקור בעיר פוסאן (Pusan, אפשר לבטא גם בוסאן) בקוריאה הדרומית גיליתי ולא בפעם הראשונה שלפעמים אני פחדן נורא. פוסאן היא עיר ענקית עם שוק נהדר, שמוכרים בו כל מה שאפשר להעלות על הדעת. החלק המרוחק ביותר של השוק צמוד לנמל הדיג של פוסאן ומוכרים בו פירות ים, דגים וכל מה שרשתות דיג מוציאות מן המים האפרוריים של האוקיינוס השקט. הביקור בחלק הזה של השוק היה מסקרן במיוחד. היו שם בעלי חיים מוזרים שלא ראיתי בשום מקום אחר ולצדם מיני קונכיות, שבלולים, רכיכות מוזרות ועוד מוצרים לא מזוהים שהקוריאנים אוכלים ואפילו טוענים שמדובר במעדנים. בסופו של השוק, ממש על המזח של נמל הדיג, פועלות עשרות מסעדות קטנות. המדריכה שליוותה אותנו התייעצה עם צ'ן-או הנהג (מבין גדול באוכל, שהוכיח עצמו כסמכות אמיתית במהלך כל השבוע) וביחד הם בחרו שניכנס למקום די גדול שנראה כחנות דגים. בקומת הקרקע היו פזורים עשרות מכלים כחולים וגדולים מלאים במי ים. בכל אחד מהם שכשכו דגים, סרטנים ובעלי חיים אחרים. בין המכלים הכחולים, על ספסלים מוגבהים, ישבו נשים. לפני כל אחת מהן הוצב מסך טלוויזיה קטן, והן צפו, בעודן ממתינות ללקוחות, במה שנראה כאופרת סבון משעשעת. מדי פעם צחקו כולם בקול גדול.
צ'ן-או שאל מה ארצה לאכול. משכתי בכתפי ואמרתי שאני די רעב ואוכל כל מה שיבחר לי. הוא התייעץ עם אחת המוכרות, צעירה בעלת מראה עדין, שוטט קצת בין המכלים ואז הצביע על דג די גדול ושטוח בצבע חום עם כתמים קטנים ושחורים. בהתחלה רווח לי שבחר דג ולא איזה בעל חיים לא מזוהה או רכיכה, אך רגע לאחר מכן כבר לא הייתי כל כך בטוח שאני רעב. המוכרת החיננית שלתה את הדג מן המכל בעזרת רשת, הניחה אותו על השולחן הסמוך וחבטה בראשו באלת עץ. בום!
הסטתי את המבט. כאשר שבתי להתבונן כבר אחזה הגברת העדינה סכין ארוך ושיספה את בטנו של הדג. בשלב הזה הזמין אותנו מנהל המקום לעלות לקומה השנייה. טיפסנו בגרם מדרגות צר לאולם מרווח עם שמונה שולחנות נמוכים, והתיישבנו על המחצלות ליד שולחן פינתי, מול חלון גדול שצפה על הנמל.
תהיתי באוזני צ'ן-או מדוע המסעדה ריקה מסועדים. הוא התבונן סביבו ואז, בדרך לא אופיינית, ניסה להתחמק מתשובה. זה נראה מסקרן. חזרתי על השאלה. צ'ן-או כחכח בגרונו ואמר בשקט: "זה בגלל פוקושימה".
-"מה? מה הקשר?".
"אנשים פוחדים לאכול דגים. הדליפה של הכור הגרעיני בפוקושימה, יפן, עוררה כאן הרבה חששות. מאז אנשים קצת פוחדים לאכול דגי ים."
הרגשתי שאני מחוויר וקיוויתי שהאור העמום במסעדה לא יסגיר את זה. צ'ן-או הביט בי לרגע ואז הוסיף במהירות: "הממשלה התחייבה כמה פעמים שאין שום חשש. הם גם אסרו יבוא של דגים ופירות ים מיפן, כך שאין סיבה לדאוג. באמת".
הוא השתתק כי הגברת שחבטה בדג הגיעה לשולחן עם צלחת גדולה, שעליה סודרו פרוסות דקות של דג נא במעין שושנה ענקית. היו שם בערך 40 פרוסות בהירות. גוש גדול חסם את גרוני. המראה של הדג השוחה במים, החבטה בראשו והסיפור על דליפת הכור בפוקושימה, כל אלה לא בדיוק עוררו אצלי תיאבון. חרדה ובחילה קלה הן מילים מתאימות יותר. התבוננתי בצלחת, התגברתי על אי הנעימות וחוסר הנימוס ובלית ברירה הרחקתי אותה כמה סנטימטרים למרכז השולחן. צ'ן-או שפשף את פניו במבוכה ושאל ברגישות גדולה אם ארצה שיזמין לי משהו אחר. ביקשתי בקבוק בירה ומלמלתי לעצמי את הפתגם: "אומץ הוא נחלתם של הטיפשים".