רדוף שלום והשיגהו: איך נראה מזרח תיכון מפוייס?

ימי הפקקים המיוזעים במעבר ראש הנקרה נראים היום כמו זיכרון רחוק. מאז הוויתור על דרישת הוויזה בין ישראל ללבנון לא צריך אפילו להחתים דרכון כדי לעבור לשכנה הצפונית שלנו. אני מחליק אל מעבר לגבול כמו כל נהג אירופי שעובר משטרסבורג לבאדן באדן ומיד עם הירידה מהרכס עוצר לתדלק. את היתרון הראשון של המסע צפונה – מחירי הדלק הנמוכים – שווה לנצל מיד. היתרון השני – הערק הטוב שמחירו לא הושפע מנחת זרועו של יאיר לפיד – יחכה. בכל זאת, הכביש הופך כאן צר ומפותל והדרך עוד ארוכה, בעיקר בגלל האטרקציות הרבות שהיא חופנת בחובה.

אני חולף במהירות בלי רגשות אשם על פני 20 הק"מ הראשונים של החוף הלבנוני, שהשנים האחרונות הצמיחו בו שלל מלונות "הכל כלול" לישראלים חסכנים, אבל אי אפשר לא לעצור בצור, כמאמר הסיסמה המחורזת והמעצבנת של קמפיין משרד התיירות הלבנוני.

אז אני עוצר ועושה טיול קטן בסמטאות שמזכירות מאוד את אלה של עכו. הן פולטות אותי לחוף הנהדר ואני מתלבט אם לנסוע לראות את עתיקות אל באס. האם לחצות בגאון את ההיפודרום הרומאי המפורסם, שאמור להיות משומר באופן כמעט מושלם, או פשוט להתכוונן על דג ואחר כך על נרגילה, ואחר כך על ערק? אולי בכלל כדאי לי לישון פה הלילה, או בשארית חיי. נחמד פה.

בסופה של התלבטות הדג מנצח, או ליתר דיוק הקלמרי אצל "הפיניקי הקטן". יצאתי מורווח. הפטיו, שמשקיף על נמל הדייגים, מקושט בכותרות של עמודים קורינתיים. מי צריך לשלם על אתר תיירות כשהעיר כולה היא חתיכת היסטוריה והים מריח ככה והקלמרי כל כך טעים? אני שמח שאין עליי מטען של שירות צבאי באזור הזה. שמח גם ש־15 שנות התקרבות בעקבות הסכם קופנהגן ג', הקמת המדינה הפלסטינית ולחיצת היד המפורסמת בגדר הטובה, תרמו גם לביטחונו האישי של המבקר הישראלי וגם תרמו ליציבות של לבנון עצמה.

אבל אין לי באמת זמן להתנחל בדרום לבנון. יש לי עשרה ימים לעשות סיבוב מלא סביב ארצי, ויש לי גם שתי חברות טובות שמחכות לי לבירה בביירות. אני חוצה שוב את סוללת העפר המרשימה שהקים אלכסנדר מוקדון ושהפכה את צור מאי לחצי אי, חולף על פני מחנה הפליטים אל באס שמוחלף בימים אלה בשכונה ראויה יותר למגורים, וחוזר אל מטעי הזית ואל כביש החוף.

ארץ הפלאות

ג'ומאנה ודיאה, חברות ותיקות באמת, פוגשות אותי בטיילת מול סלעי היונים המפורסמים היפהפיים. אלה מזדקרים תלולים וצלופי רוח מלוחה מתוך הים, בלתי מושגים כמו שפעם הייתה לבנון כולה. ג'ומאנה היא פעילה חברתית ופמיניסטית, דיאה היא עיתונאית שחייתה שנים ארוכות בירושלים. אנחנו יוצאים ללילה בעיר, מדלגים באלגנטיות על כיכר האטואל העמוסה ועל מלכודות התיירים שאי אפשר לצאת אליהן בלי להשקיע הון תועפות בשמפניה. אני מקווה לגלות את ביירות ההיפסטרית והמחתרתית שכל הזמן משגעים אותי בסיפורים עליה. עד כה, כל ביקור כאן רק חיזק אותי בדעה שחיי לילה ליברליים אמיתיים יש רק בעיר אחת במזרח התיכון: העיר שלי. היזהרו מחיקויים.

בר חביב בשם פרדיננד מושיט לנו יד זהובה בדמות ידית הדלת שלו, שיש ללחוץ כדי להיכנס. זו התחלה טובה והמקום מלא בחורות נוצריות ומוזיקה טובה, אולם איכשהו האווירה לא סקסית. נו, בשביל שיחת רעים ותיקים הוא מספיק טוב. אנחנו מזמינים בקבוק Ksara, היין הלבנוני המועדף עליי. הבנות מעלות זיכרונות מפלורנטין ואני מהרהר בכמה שהעיר הזאת הייתה יותר מושכת ומעניינת כשלא ניתן היה להגיע אליה, כשהייתה עוד מחוז חפץ קסום. אחרי לילה על הספה של ג'ומאנה אני שב לדרכים. ביירות נהדרת, אבל הפכה ליעד לעוס עבור תל אביבים. היא גם המקום היחיד בלבנון שביקרתי בו עד כה, כך שזה זמן טוב להשלים פערים. פקקים מעצבנים מאטים את דרכי לביבלוס שמצפון. הנה מקום שמגרה את הדמיון: גבל התנ"כית, עיר הנמל העתיקה ביותר בתבל, שאף פעם לא חדלה מפעילות. במבט מקרוב היא מזכירה להפליא את עיר הנמל השנייה הכי עתיקה בעולם: יפו. יש בה בדיוק את אותם בתים עותמניים אדומי גגות שמשגיחים על פארק עג'מי ואת אותן מזכרות לתיירים שמוצאים בכיכר השעון, מינוס מזוזות. בעצם קבלו תיקון: באחד הדוכנים אני מוצא כמה מזוזות קרמיות וקערה קטנה עם שופרים. מתברר שלשלום יש גם צדדים שליליים.

אחרי ההתקשקשות הזו מגיע הזמן לדבר האמיתי: ההרים. מאחר שהצפנתי אני זוכה להמיר את הכביש הראשי ביירות־דמשק בכביש קטן ועוצר נשימה שחוצה את בעלבק. רבע שעה מחוץ לביבלוס הדרך נעטפת בערפל סמיך. אני משפשף את עיניי: ערפל בקיץ? כאן יש. אני בוחן כל עץ שצץ מן הישימון האנכי, מקווה לראות ארז בתפארתו, אך אלה רק אורנים ירושלמיים בנאליים. הבעיה של לבנון זה שהיא בעצם ישראל.

בשלב מסוים מופיעים לצד הכביש כתמי שלג, ואחרי סיבוב אחד נגלות לפניי וילות בסגנון שווייצרי וכנסיה עם בצל בווארי שנחים בתוך טלאי קטן של שלג ישן אך אמיתי. אני יוצא לצלם ונתקל ברועה בדואי עם עדר כבשים צמריריות שכמותן לא ראיתי במזרח התיכון. ישראל אמרתי? התכוונתי ארץ הפלאות.

בירידות לבעלבק יש כפרים סימפטיים ובהם בתי קפה קטנים שמציעים מנוחה ונרגילה. אני מציית לפיתוי ועם שובי לכביש מגלה שהנרגילה טלטלה אותי: עכשיו הסיבובים החדים מעוררים בי בחילה. אני מתמקד ביופי הנפרש לנגד עיניי – בקעת הלבנון בשיא יופיה, משובצת שדות ומטעים ומוכתרת בעיר הנהדרת. הרי הלבנון מתנשאים מעבר לה, לבנים ממש כמו אלה שמהם אני יורד עכשיו. ארץ הפלאות, "אני אוהב אותך", לוחשות שפתיי. אין יפה כמוך.

בעלבק מזמינה עצירה ליומיים־שלושה. אני מתנחל באכסניה ולמחרת מטייל בין חורבות המקדשים האינסופיים לצד שתי תרמילאיות הולנדיות ובני הזוג שלהן. זה גורם לי להרהר למה לכל הרוחות אני כאן לבד? אני מרים טלפון לתל אביב ומגלה שרותי פנויה לקפיצה של סוף שבוע בצפון. היא יוצאת בשישי בבוקר, מחליפה אוטובוסים בקריית שמונה ומגיעה אליי תוך פחות מחמש שעות ובפחות מ־60 ש"ח. אין לנו די ביומיים בצל העמודים התמירים של מקדש יופיטר ואנחנו קובעים לחזור לכאן בסוף אוגוסט לפסטיבל. השנה תופיע בו מריאן פיית'פול.

ג'וגינג בהר קסיון

בראשון בבוקר אני כבר מעבר להרים שממזרח, מתחבק בכיכר אומאווין שבדמשק עם חברתי היקרה מימי. היא אמריקאית שהגיעה לכאן בעקבות עבודה לפני כמה שנים וכל אותן שנים מנג'סת שאבוא לבקר כבר. מאחורינו, בלב הכיכר מתנשא צלב ענק, הפוך. אני שואל את מימי מה משמעות הצלב בעיר כל כך מוסלמית והיא מסבירה שמדובר בחרב. לרגע אני בולע רוק ונזכר למה לא הגעתי לכאן כל השנים. סוריה בכל זאת מפחידה. כשהייתי ילד ושאלתי את אבי מהי האויבת המושבעת ביותר של ישראל, הוא השיב "סוריה" בלי להתבלבל.

אבל סוריה של הקיץ הזה שונה מאוד. המאבק שהחל נגד משטר אסד במרץ 2011 הוכרע במהירות על ידי המורדים, לפני שהספיק להידרדר למלחמת אזרחים מרה, טעונה באידאולוגיות דתיות. אסד גלה לצרפת בתוך שלושה חודשים, הסכם השלום איתנו נשמר והנה אני כאן במקום בהחלט לא רע. בגב הכיכר מטפס פארק תישרין על גבעה. כבר עכשיו, בעשר בבוקר, הוא הומה אדם. רוכלים מציעים בוטנים, גרעיני חמנייה, מיץ מנגו ומלון ובלונים. גברים מבוגרים וגם כמה נשים עושים כושר בחליפות טריינינג. עובדי העירייה עדיין כאן גם הם, מנקים את הגן מהילולת המנגלים של הלילה וגורפים מיליוני עלי כותרת שנשרו מהשיחים.

אנחנו יושבים על מדשאה יפהפייה בצל אקליפטוס ענק. אני מופתע למצוא אקליפטוס מחוץ לספירה הציונית מייבשת הביצות, מופתע גם מקצבם האטי של המתעמלים. "למה אף אחד לא רץ?", אני שואל את מימי. "אתה רוצה לרוץ?" היא שואלת בחזרה. "כן", אני עונה בהתלהבות. אנחנו יוצאים מהפארק ותופסים מונית צהובה אל ראש ההר הקטום שמאחוריו, הר קסיון, ואל נוף מדהים על העיר כולה. על הפסגה ניצב קברו של החייל האלמוני (אנחנו כנראה הרגנו אותו). יש כאן גם רצועה נחמדה של מסעדות, בהן אפילו בר אחד, ושביל שאפשר לרוץ לאורכו בכיף. לא רק אנחנו עושים כאן ג'וגינג. בפינה אחת של הפסגה שוכן בסיס צבאי והחיילים שמאיישים אותו רצים עכשיו גם הם. כשהם מתקרבים אלינו הם מגבירים את הקצב. בכל זאת, אסור שבחורה תשיג אותם.

הבחורה הזאת, שמגיעה לי בקושי עד למותניים, מסוכנת לאגו של כל גבר. יש בה אנרגיות שבעצמן יכלו להפיל את משטר אסד. עד הצהריים היא מספיקה לסחוב אותי ברחבי שכונת הווילות מאלכי ולאורך נהר קטן ודלוח שמזכיר את הגעתון, אל שוק נהדר שקרוי שוק יום שישי (אפילו שהיום יום ראשון), ואל גלידרייה אגדית כנראה, שבה מגלגלים מהגלידה גלילים מצופים בפיסטוק ופורסים אותם לפרוסות. זה טעים, אבל אין לי זמן לעכל כי מימי רוצה שאשווה את הטעם לזה של גלידה תאומה בתוך העיר העתיקה. היא סוחבת אותי מבעד לשער בחומה שנראית ממש כמו חומת ירושלים, אל עיר עתיקה גדולה בהרבה מזו של ירושלים, למסגד עומאיאד המדהים על שלושת צריחיו – הקתדרלה האמיתית של המזרח התיכון – לבין עדרים של עולי רגל אירניים בעבאיות שחורות, לשוקי ענק שמותירים אותי בפה פעור ולגלידה שנבחשת ברעש עצום בתוך קערות ענקיות.

לא הייתי במקום כל כך ססגוני בחיי, לפחות ככל שזה נוגע לצעצועים מכאניים זולים. בכל מקום מתהלכים כלבים קטנים ואל השמים עפים צעצועי בומרנג מטופשים. אחד הרוכלים מציע לנו דג זהב בשקית ואני מחליט לרכוש אותו כשי למארחת. תוך שתי דקות היא מוכיחה לי כמה הייתה ראויה לשי הזה ובעצם לכל שי.

היא לוקחת אותו למרגלות חומותיו של ארמון עזאם, שהוחרם על ידי חונטת אסד ממשפחת האצולה המקומית שחיה בו מאות שנים, ושלאחרונה הושב לה. כאן, בחנות עתיקות הגובלת בארמון יושבים שלושה גברים בגיל העמידה. מימי מציגה אותי בפניהם. האחד הוא יהודי דמשקאי, השני מוסלמי סוני, והשלישי עלאווי. הם שותים תה ומפטפטים על כל נושא אפשרי.

כבר 20 שנה לפחות הם מקיימים כאן דו־קיום מוזר שכזה, ועכשיו גם אנחנו כלולים בו. הם שואלים אותי על מצבו הבריאותי של רבין, ואני בודק ברשת ומגלה שהוא יציב. "העיקר שהספיק לחגוג 90 בשנה שעברה," מחייך העלאווי, "איזה חגיגה עשיתם לו. עד כאן שמעו את המוזיקה".

צפון קוריאה של המזרח התיכון

הדרך אל הגבול הירדני עוברת בעיירה דרעה. כאן החלה המהפכה הסורית, כשנערים בני 13 כתבו כתובות נגד השלטון, נתפסו ועונו. הזעם שהתעורר בציבור בעקבות המקרה שינה את פניה של הארץ הזאת. הכיכר המרכזית בדרעה הייתה ידועה ברוחות הרפאים שלה, ה"שאביחה", בריוני מפלגת הבעת' שהתהלכו בה יומם וליל במעילי עור ובמכנסים שחורים, נושאים אלות. אני מחפש אלות בכיכר היום ומזהה אחת בידי אישה בחיג'אב שמתהלכת לצד חברתה. שתיהן לובשות וסטים בוהקים של המשמר האזרחי המהפכני.

הנוף שמסביב שטוח וצחיח ואין בו שום דבר מיופיו של הגולן הסמוך, או של הבשן מוכתם האגמים שניבט מפסגותיו. אני מגיע לתחנת הגבול. לפניי ממלכת ירדן, אבל איפה הירמוך? לא הייתי אמור לחצות אותו? מוזר.

בכלל, האווירה מתחילה להיות מוזרה ולא נעימה. מולי נפרשת הארץ היחידה שהסכמי אוסלו וקופנהגן פגעו בה. קראתי אינסוף כתבות ומאמרים על ההתקוממות הפלסטינית בירדן בשנת 1999 ואני עדיין מתקשה להבין מה קרה שם, מה היו ממדי הקטל, ומנין בא הרשע שמציין מאז את משטר המלך עבדאללה. תמיד סמכנו איכשהו על המלוכה הירדנית שלא תידרדר לטוטליטריזם. מאז אוקטובר האפל, שבו ניסה הרוב הפלסטיני בירדן להתנער מן השלטון המלוכני ולאחות את ארצו עם זו שנולדה בגדה ובעזה, התקווה הזאת אבודה. ישראלים שהספיקו להתאהב בחומוס של האשם בעמאן מביטים אל מעבר לגבול בערגה, אבל לא מעזים לחדור ל"צפון קוריאה של המזרח התיכון". כמוהם, גם אני שמרתי את התיאבון לזמנים אחרים.

זמנים אחרים הגיעו. יש לי משימה עיתונאית: להקיף את ארצי מבחוץ. אני מופתע מקלות המעבר בגבול. ישראלי שבא מסוריה לא מעורר כאן שום חשד. עם זאת, תמונות המלך ומשפחתו שתלויות בכל מקום נראות אחרת לחלוטין מאלה שזכורות לי משנות ה־90. הן ענקיות והמלך נראה בהן לבוש תמיד במדים צבאיים עתירי מדליות, מבטו מצמית.

יאללה לאירביד, לשתות קפה ברחוב האוניברסיטה. אני מגיע לתוך העיר ולרגע מתבלבל. בשנות ה־90 ביקרתי כאן שלוש פעמים, כחלק מפרויקט בניית גשרים של יוזמת ז'נווה. רחוב האוניברסיטה, שארע אל־ג'מהא, נראה אז כמו הגרסה הירדנית לסטריפ של לאס וגאס: מתחם של חיים, מוזיקה, צחוק ועשן מתוק בארץ ישימון. היום מקדמת אותי שורה של עסקים מוגפים. ואז זה מכה בי: עבדאללה סגר את כל האוניברסיטאות בממלכה. הן היו "קיני הזעם".

אני ממהר לשוב למכונית ומאיץ דרומה. לא בא לי להיות כאן בעיצומה של המהפכה התרבותית המתמשכת. יש דרך לעקוף את עמאן? לא, משטרים טוטליטריים לא באמת משקיעים בתשתיות כבישים. אני נאלץ לחדור לתוך העיר עצמה ומתנחם בחומוס אצל האשם. הוא עדיין מעולה.

כבר ערב, אבל עמאן ממש מלחיצה אותי. לא הייתי מעודי בעיר שיש כזאת נוכחות של לובשי מדים ברחובותיה. אני נחלץ ממנה איכשהו ולוקח חדר במלון גולדן טוליפ בשדה התעופה. אולי פשוט אטוס מכאן הביתה? כולה טיסה של 25 דקות לנתב"ג מעמאן. אלא שאני חייב להמשיך ולהשלים את ההקפה. אני בדיוק שבוע בדרכים. עוד יומיים־שלושה נראה את הבית. אני מתעורר בחמש וחצי אחרי שינה מגומגמת, עושה צ'ק אאוט בלי לאכול ארוחת בוקר, נכנס לאוטו ויוצא אל המדבר.

הכביש הראשי דרומה מעמאן היה מכוער גם לפני כל שלטי החוצות הענקיים עם הגנרלים המצדיעים, שיירות הצבא והמחסומים. אני מוחזק בכל אחד מאלה לפחות 20 דקות. הלו, חברים, שכחתם כמה מהר העברתם אותי בגבול? אני מסתובב מחוץ לרכב שטח מאובק בזמן שבוחנים שוב את ניירותיי, מביט אל המישור היבש והרע ומייחל לארץ הזאת עתיד אחר בתכלית.

החוף הנפרד

בסוף המדבר הופך יפהפה ודרמטי, ובקצהו מתגלה הים האדום הנהדר. הנה עקבה והנה מלונותיה של אילת במורד החוף. מרוב העיכובים כבר כמעט ערב. אני ממהר לרציף המעבורת לנואיבה, חושש להחמיץ את האחרונה, אבל פתאום נזכר שיש עוד ארץ לטעום ממנה לפני שאמשיך ומפנה את החרטום דרומה.

עם רדת החשיכה אני נכנס לסעודיה ומתקרב לעיר חקל. עוד מחסום מחכה לי בכניסה אליה. מצד אחד נשבר לי כבר ממחסומים, ומצד אחר כבר פיתחתי אליהם סבלנות. החייל הסעודי לא מאפשר לי להיכנס לעיר, שמוגבלת לסעודים ולערבים בלבד. ישראלים נחשבים למערביים, ומערביים חייבים להמשיך דרומה לכיוון ג'דה. אין לי מה להמשיך דרומה. סעודיה גדולה מישראל בדיוק פי מאה ולא אתחיל להתבחבש בה עכשיו. הצרה היא שגם לא בא לי לחזור לירדן. אז אני מוצא פינה לאורך החוף, אוכל מה שנשאר באוטו מדוכני דרכים ומתחנות דלק: תמרים ירדניים, שתי בורמות מדמשק, תפוצ'יפס מלבנון, ונרדם במושב הנהג בסוף יום די מחורבן.

הזריחה מאירה אותי ומעירה אותי, קורנת מן הים שממולי. אני יוצא מהאוטו ופוסע לעבר החוף. הוא מדהים, ללא רבב, כאילו איש לא דרך עליו מעולם. אולי איש לא דרך עליו מעולם. בסעודיה לא מעודדים תיירות חוף. אין כאן ריזורטים, אין חושות. אף אחד לא שם מנגל על החוף. אף אחד לא טינף את המקום הזה מעולם. אולי בחקל יש מועדון צלילה, אבל כאן אני בנוף קדומים טוטלי, בוהה כלא מאמין בהרי סיני שמנגד, מאוהב בהם ובמזרח התיכון כולו.

יאללה, לסיני. אני חוזר לעקבה ועולה על מעבורת עם אינספור משפחות לבושות בכל סוג אפשרי של חיג'אב וג'לביה, מכנסי ג'ינס ומשקפי שמש. היום יום שישי הראשון של הרמדאן והאנשים האלה סוחבים כמות בלתי תיאמן של כבודה. אני מנחש שמדובר בתערובת של ציוד אישי ומתנות ולא שואל אף אחד – משהו באווירת הרמדאן מזכיר לי את היותי אאוטסיידר גם במזרח התיכון החדש ומכנס אותי בתוך עצמי על הסיפון ההומה.

סיני הייתה גן עדן גם במזרח התיכון הישן. אני מתנחל באחת החושות של נואיבה ומוציא בה את השבת. סתם בן אדם, אוכל שותה נרדם, וכו'. בראשון בבוקר (בעצם בצהריים) אני מתניע ביד מלאת צער ויוצא לכיוון רפיח־קטיף.

במרפסת של רייצ'ל

אין צורך לפרט כאן מה קרה ברפיח־קטיף בעקבות תהליך אוסלו־קופנהגן. אין צורך גם לספר כמה צדקו מתנחלי גוש קטיף כשבחרו להישאר בפלסטין כאזרחי שתי המדינות. כיום המטרופולין הקטן של דרום הרצועה הוא משאבת הכסף המטורפת ביותר שלחופי הים התיכון, ששגשוגה השמין את תושביה. הריזורטים שעל החוף מתנשאים מעליי על קו האופק בעודי ממתין בתור המכוניות במעבר: עיר ברקת של צריחי מלונות דיסנילנדיים ולולאות של רכבות הרים ענקיות.

אף שהתארחתי הרבה במסע הזה וגם ישנתי לילה במכונית, אין לי תקציב ללון במובנפיק רפיח־קטיף. אני ניגש להוסטל קטן במרכז העיר ומגלה שהוא סימפטי להפליא. מנהלת אותו בחורה בשם רייצ'ל, שהגיעה לכאן בשנת 2000 כתרמילאית ממדינת וושינגטון והתאהבה בבחור מכפר דרום. אנחנו יושבים יחדיו במרפסת, שותים תה קר, מאזינים למוזיקה מצרית נעימה שעולה מבית שכן ומביטים בפארק הפליטים שהחליף את מחנה הפליטים הישן. רוב הפליטים שגרו כאן בצפיפות מבחילה בין תעלות ביוב פתוחות, מתגוררים כעת ברבי הקומות שצובאים על השכונה. אלה שבחרו לנצל את הזכות אותה הקנו ההסכמים ולעבור לישראל עדיין תקועים למרבה הצער בקראווילות מכוערות בין אשקלון לאשדוד.

עם ערב אנחנו יורדים לחוף ליהנות מזיקוקי הדי־נור והמולת הרחוב שאחרי ארוחת האיפטאר. מסע שהחל בדג מסתיים בעוד דג על קו המים, במחיצת פלסטינים, מצרים, תיירים גרמנים והמון ישראלים כמוני. מחר אעלה לרכבת, אחלוף על פני חאן יונס, עזה, אשקלון, אשדוד ויבנה, ואגיע הביתה מנופח מבקלאוות, פגוע אולקוס מרוב קפה שחור, אבל תכלס די מרוצה מאיך שחתיכת העולם הזאת נראית ברגע זה בזמן.