עיר בלי מחאה: עזבו את תל אביב ובואו לבלפור

כשעמדתי במוצ"ש בהפגנה בכיכר רבין הזדחלה בי תחושה משונה. אני מפגינה שנים. הייתי בעשרות הפגנות. משהו באנרגיה היה משובש. הרגשתי משהו דומה לחרדה בלתי מוסברת של אדם שנקלע למארב, והוא מבין את זה מאוחר מדי בעומדו בתוך הסיטואציה ומתחוור לו שנפל בפח. הסתכלתי סביבי וראיתי את חברי למאבק נגד השחיתות, אותם לוחמי צדק ותיקים שעושים ימים כלילות על חשבונם ועל חשבון משפחתם במאבק על הצדק ועל הדמוקרטיה, עומדים בהפגנה שאליה לא באמת הוזמנו, ומושתקים בכוח על ידי עבדי נתניהו שארגנו מיצג תמיכה בממשלה, דרך התעלמות מוחלטת מאחריותה על המצב.

פתאום האמת הצטללה מול עיניי, פלאשים של עובדות שהתגבשו תוך שניות לכדי תובנה מזוקקת: נתניהו הביא אותי לכאן כדי להרחיק אותי מבלפור

פתאום זה היכה בי. גוייסתי להיות ניצבת במפגן הראווה של עבדי ביבי. מצאתי עצמי עומדת בכיכר שבה חוגגים "עצמאים" פגועים כלכלית את כניעתם לשיח דכאני ומעוות – שיח שמותר להגיד בו שכואב, אבל אסור לומר את זהותו של המכאיב. שיח שמותר בו להיות קורבן אבל אסור לשאת את שמו של האדם שאחראי לכך. פתאום האמת הצטללה מול עיניי, פלאשים של עובדות שהתגבשו תוך שניות לכדי תובנה מזוקקת: נתניהו הביא אותי לכאן כדי להרחיק אותי מבלפור.

מחאת העצמאים במוצ"ש (צילום: שלומי יוסף)

נזכרתי במאמר שוליים ב-ynet שתיאר את ההפגנה בבלפור ביום שישי בהקטנה והגחכה. אירוע עוצמתי שהשתתפו בו אלפים הוקטן למפגן צנוע של כמה מאות קשישים מגבעתיים שעשו טיול לבלפור בהיעדר חלופה טובה, מאמר מגמתי שהציג צילומים של סבים וסבתות ושתי נשים בגיל השלישי רואיינו בו. אני רוחשת המון כבוד ללוחמינו בגיל הזהב, אבל הם אינם בחזית המאבק והם עצמם יודעים שכשנותנים להם במה, עושים זאת כדי לכבות את המחאה ולא כדי להעצים אותה. לעומת זאת, אותו ynet לא הפסיק להדהד את ההפגנה הצפויה בכיכר רבין. הכותרת הראשית החל מהבוקר עסקה בהכנות, בסגירת הרחובות מסביב וברבבות שצפויים להגיע.

מצד אחד, הפגנה שלא נוחה לנתניהו מושתקת וסובלת מתת-סיקור. מצד שני, הפגנה שמשחקת לידיו כובשת בסערה את כל ערוצי המדיה שיודעים מתי ואיך להתחנף לשליט העליון. בעומדי בכיכר הבחנתי שכל מי שניסה לצעוק "דמוקרטיה" או "ביבי הביתה" קיבל נזיפה ממארגני ההפגנה ונציגיהם בשטח. מופע התמיכה בנאשם מבלפור התנהל כמופת של שליטה בזעם והפניית אצבע מאשימה לשמיים – או במקרים קשים כמו זה של להקת השולמנים, לקורבנות עצמם. כפי שהיטיב אביר קארה, מפקד גדוד הסמויים של בלפור, להצהיר אצל ברקו ואופירה: "אנחנו אשמים במצב".

לא נחזור על הטעויות של 2011. תל אביב לא רלוונטית למחאה שלנו, כי תל אביב היא לא הבעיה ומחולל הבעיה בז לנו ובז לעיר שלנו. מחולל הבעיה חי על חשבוננו בבלפור. לשם צריך להגיע ושם צריך למחות

באותו רגע הבנתי: אני אשמה במצב. אני אשמה שהתפתיתי להגיע לפייק הפגנה שארגן לי נתניהו, אני אשמה שלא הבנתי בזמן שכדי להרחיק אותי מבלפור – טמנו לי מלכודת מפתה הכי קל"ב שיש ועם סיקור מקסימלי, רק שאשתוק ואחזיק שלט שכתוב עליו "רוצים כסף" במקום "מושחת נמאסת".

המוחים יצאו יותר מתוסכלים מכפי שהגיעו. מחאת העצמאים במוצ"ש (צילום: שלומי יוסף)

"הולכים הביתה עכשיו!", אמרתי לבעלי, אחי ובני שהיו איתי. הם הסכימו מיד. גם הם הרגישו את זה. מחאה היא עניין של תשוקה ושל להט. היא נובעת ממקום של רגש טהור ותחושת צדק פנימי שדוחפת את האדם למוד אופרטיבי. מחאה שמתקיימת על בסיס לוגי עם רטוריקה מהונדסת ותוך דיכוי קיטורי הזעם הגועשים היא לא באמת מחאה – היא מניפסטציה של כניעה וחיזוק מנגנוני הכוח. רבבות מאיתנו חשו זאת. כשצעדנו לרכב מתוסכלים עם עודפי זעם שלא קיבלו ביטוי, הבחנתי שאנחנו לא היחידים. פחות משעה לתחילת ההפגנה זיהיתי הגירה שלילית מאסיבית חזרה לעבר הרכבים. מעולם לא נכחתי בהפגנה שהמוחים בה יצאו יותר מתוסכלים מכפי שהגיעו.

אבל היו גם כאלה שלא ויתרו ולקחו את ההשתקה המקוממת הזו לצעדת מחאה אמיתית שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה ומתחה את העצבים של המשטרה. הייתי גאה בצעירים שלא נכנעו לדיכוי קולם. השורה התחתונה שיש להפנים, לזכור ולהעביר הלאה: לא נחזור על הטעויות של 2011. תל אביב לא רלוונטית למחאה שלנו, כי תל אביב היא לא הבעיה ומחולל הבעיה בז לנו ובז לעיר שלנו. מחולל הבעיה חי על חשבוננו בבלפור. לשם צריך להגיע ושם צריך למחות. גם מחר בערב וגם בכל סופ"ש, ובאלפים, עד שהוא יבין את מה שהוא עצמו אמר לאולמרט ומסרב להפנים: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי להכריע ולקבל החלטות גורליות למדינת ישראל".  אולי כשרבבות מאיתנו יצעקו לו את זה במגפון מתחת לחלון, הוא סוף סוף יבין ויצא לנבצרות. אולי.