מחאה בת 20: הצעירים האתיופים לא צריכים שילמדו אותם להפגין

הדבר הכי בולט בכיכר רבין ביום ראשון בערב היה גיל המשתתפים. כמעט כולם היו צעירים, רובם אחרי צבא.

בפינת דוד המלך ישבו ארבע בחורות על הרכב המיועד לירי מים על מפגינים (בירושלים רכב כזה ריסס ב"בואש" אבל בכיכר רבין אלו היו רק מים), והודיעו לכל העיתונאים סביבן: "אנחנו דור אחר של אתיופים, אנחנו כבר לא צנועים ושקטים". הייתה אווירה חגיגית באוויר. האנשים שדיברתי איתם היו כמעט שמחים. בניגוד להפגנות המחאה החברתית, שבהן העימות עם המשטרה הביא לתגובות נעלבות כמעט, המפגינים האתיופים לא נראו מופתעים או מבוהלים במיוחד מעשרות רימוני ההלם, הסוסים וגז הפלפל. מבחינתם המפגש עם המשטרה היה תמיד אלים וקשה, אבל הפעם הם באו אליו מאוחדים. כמו המתנחלים, מבקשי המקלט או מפגיני המחאה החברתית – גם הם הבינו שהמקום הכי טוב להפגין בו אינו גן הוורדים ובטח לא הפריפריה. מי שרוצה להישמע צריך להגיע למרכז תל אביב. לשם תגיע כמות חריגה של תקשורת, ומה שהיא לא תראה יצלמו ויצייצו עשרות אקטיביסטים, בלוגרים וסתם סקרנים. מתברר שהבועה היא עדיין המקום הכי נכון להתחבר אליו.

הפגנת יוצאי אתיופיה. צילום: אורן זיו

הדיון ההיסטרי ב"אלימות" של המפגינים, שהחל עוד בזמן אמת, היה הסחת דעת אחת גדולה. נכון, נזרקו בקבוקים ומקלות על שוטרים (שהגיבו באלימות גדולה פי כמה), אבל בסופו של דבר זו הייתה הפגנה ראויה ומאוד לא אלימה. באירועים דומים ברחבי העולם נבזזות חנויות ונשרפות מכוניות, ורבעים שלמים משותקים לימים ארוכים. הצלמים בישראל נאלצו להסתפק בתמונה אחת של חלון מכונית פרוץ ובניידת אחת שהוטתה על צדה. באחד מערוצי הטלוויזיה נראה מחזיק קיסמי שיניים מאחת המסעדות שתוכנו פוזר לרחוב. כנראה ככה נראית בעיניהם אנרכיה. הדברים שיצרו את התחושה של שדה קרב היו בעיקר כמות השוטרים העצומה והשימוש הנרחב ברימוני הלם. גם לא ראיתי זכר ל"אנרכיסטים" ש"הסיתו" את המפגינים – אותה תיאוריה מתנשאת שהלכה והתגבשה בשעות שחלפו מאז ההפגנה. כאילו מפגינים אתיופים לא מסוגלים לחשוב בזכות עצמם, והם צריכים איזה שמאלני שיסביר להם מה לעשות.

ההפגנה הזאת הייתה הדבר הנכון במינון הנכון. בפעם הראשונה נראה שהציבור הישראלי הקשיב. אפילו נתניהו אמר דברים ברורים, אם כי אצלו הבעיה היא תמיד הפער בין הפייסבוק לביצוע. האתיופים יצאו להפגנות סוערות עוד ב־1996, אחרי שהתברר שמנות תרומות הדם שלהם מושמדות. מאז חלפו כמעט שני עשורים, וישראל עדיין מצפה מהאנשים שהיא ייבאה לכאן ליישר את עצמם אליה, ולא להפך. במקום שזו תהיה ארצם, המדינה רואה בהם את רכושה. אולי הפעם משהו ישתנה. ואם לא, תל אביב מחכה לכם שוב.