זוללים ומרעיבים: כפסע מאובדן מוחלט של מוסר בסיסי ואנושי

ביום חמישי האחרון בשעת ערב מול תל אביב Eat, שוק אוכל הרחוב השנתי ההומה של תל אביב-יפו בפארק צ'רלס קלור – מקום תוסס, צבעוני, מלא בריחות, טעמים, צחוק ואנשים שבעים – עמדנו קבוצה של עשרות מוחות ומוחים עם סירים ריקים. לא כמיצג אמנותי. לא כהתרסה. אלא כזעקה. זעקה של כאב.

>> בלי בושה: הרגעים הכי ציניים בתולדות הטלוויזיה בישראל
>> תושבי תל אביב ניצחו במאבק על גשר יהודית. סוף טוב? תלוי

אחרי שהמחאה התפשטה ללבבות ברחבי העולם היא חזרה בחמישי אל הלב הפועם של תל אביב, אל המקום הסואן והדחוס, אל המקום שבו ישראלים וישראליות נהנים ממה שהחיים יכולים להציע, בזמן שבמרחק לא רב משם מעבר לגדר יש אנשים שאין להם מה לאכול. התגובות של המבלים נעו בין קללות ונאצות רגילות: "אין חפים מפשע בעזה", "כל ילד רעב הוא מחבל", "זונות" ו"שרמוטות" ואיחולים לבביים למותנו, לבין אדישות מוחלטת. קשה לומר מה כואב יותר – האלימות המילולית או האדישות המוחלטת.

כששאלו אותנו איך אנחנו יכולות לעמוד פה בזמן שחיילי צה״ל נלחמים בעזה, חשבנו לעצמנו – ולבלות בשוק האוכל בזמן מלחמה זאת פעולה לגיטימית? אנחנו, מארגון "הורים נגד מעצרי ילדים", יחד עם עשרות מוחות ומוחים, פשוט עמדנו וצעדנו עם סירים ריקים כדי להזכיר לכולנו את מה שקל כל כך לשכוח ולהדחיק: בזמן שאנחנו לוקחים עוד ביס, עוד טעימה, עוד קינוח מוגזם מדי – ילדים וילדות בעזה הולכים לישון רעבים. חלקם לא ישנים בכלל. חלקם פשוט לא מתעוררים.

 

הסירים הריקים שהחזקנו הם סמל לשני דברים: לרעב בעזה ולהשתקה בישראל. בתקשורת, בכנסת, בשיח הרחוב – כמעט ואין מקום להנכיח את המצב ההומניטרי בעזה. יש מקום רק לסיסמאות חלולות ולבבות אטומים

 

הרעב הזה הוא לא אסון טבע. לא מגיפה, לא רעידת אדמה, לא בצורת. זו תוצאה ישירה של מדיניות. של החלטות אנושיות. של בחירה – הרעבה שיטתית של אוכלוסייה אזרחית כחלק מאסטרטגיית לחימה. מדובר בפשע מלחמה. באובדן מוחלט של מוסר בסיסי ואנושי. מי שמסיטה את מבטה מהמציאות הזו, לוקחת בה חלק. מי ששותק – מאפשר לה להימשך.

הסירים הריקים שהחזקנו הם סמל לשני דברים: לרעב בעזה ולהשתקה בישראל. בתקשורת, בכנסת, בשיח הרחוב – כמעט ואין מקום להנכיח את המצב ההומניטרי בעזה. יש מקום רק לסיסמאות חלולות ולבבות אטומים. איפה החמלה של העוברים ושבים? מה עם הא.נשים שנשארו בלי אוכל, בלי תרופות, בלי תקווה?

אנחנו נמשיך לעמוד שם ובכל מקום, כי כשאוכלים לשובע, קל לשכוח את מי שרעב. נמחה כדי להזכיר שמול כל שוק שופע יש בית בלי לחם. שמול כל כוס יין, יש אם שמדלגת על ארוחה כדי שילדיה יצליחו לעבור עוד לילה. שמול כל שיחה על "ניצחון", יש ילדים שהפסידו כבר הכול.
הצטרפו אלינו. עזרו לנו לומר בקול ברור: הרעבה היא לא דרך. היא לא מוסרית, היא לא צודקת. סולידריות היא הכרח. ילדים הם ילדים.
>> מוריה שלומות היא מנכ"לית הארגון "הורים נגד מעצרי ילדים" // נירית בן חורין היא יו"ר הארגון "הורים נגד מעצרי ילדים"