מרסקים אתכם ואתם שותקים: הפחד שולט במחאת התרבות

"פתחו את התיאטראות ואולמות המופעים מיד! החזירו לנו את מקור פרנסתנו!", כך זעקו אתמול מאות אמנים ואנשי במה אל חומות המעון בבלפור. בישראל אין כלי תקשורת שלא מסתער באופן יום יומי על סיפוריהם של מפורסמים, יפים ונכונים שאיבדו במרץ את מקור פרנסתם ועכשיו הם עסוקים במלחמת ההישרדות של החיוך למצלמה. כן, אמרו את זה כבר הרבה פעמים בחודשים האחרונים: אנשי הבמה, הראשונים להיפגע והאחרונים לחזור לעבודה. אתן יודעות את זה. הם יודעים את זה. גם נתניהו יודע את זה.

עדיין, נראה שהאנשים המכונים כיום "ענף התרבות", אותם האנשים שסיפקו לנו כל חיינו את האמיתות הקשות והכואבות של החיים בסאב-טקסטים קלילים, תל אביבים טובים ואינטליגנטים, לא מבחינים בכתובת הענק על הקיר: לממשלה ולעומד בראשה לא אכפת מכם. הם לא סופרים אתכם. אתם שמאלנים בשבילם, קליפת השום. הממשלה בוחרת, במודע לגמרי, שלא לסייע לענף ולייבש אותו. יש בחירות מעבר לפינה, והאמת המרה היא שהבייס הביביסטי שמח לראות את השמאלנים נאנקים.

לא סופרים אתכם ושמחים כשאתם נאנקים. מחאת התרבות בבלפור (צילום: מאיה מרגית)

זה לא סוד ולא תיאוריית קונספירציה: אתם יכולים לראות את זה בפוסטים של פעילים ביביסטים מוכרים (סתם דוגמא: רונית הביביסטית בטוויטר, סביבות אפריל-מאי: "שמעתי שיש מלא אמנים שמאלנים מובטלים חחחחח"). אתם רואים את זה בעווית הפה הבלתי נשלטת של נתניהו כשהוא אומר את המילה "תרבות". רואים כמה קשה לו לבטא את המילה הזאת.

מוזיקאים כל כך לא רוצים להתבטא נגד השלטון שהם מעדיפים לזעוק ש"מוזיקה זה מקצוע", כאילו זה לא ברור למישהו. לצאת נגד הציבור, העיקר לא לצאת נגד השליט, לא לעורר מהומה

הפחד השולט באמנים, שמונע מהם עד עכשיו להתבטא לגמרי בחופשיות, נבנה במשך שנים של שיח ביביסטי אלים ומשתיק. רבקה מיכאלי תוכל לספר לכם מה עברה בעשור הזה. זוכרים מה עשו ליפה ירקוני? זוכרים את קמפיין השתולים בתרבות? זוכרים מה קרה לאמנים שהעזו להופיע ביום הזכרון של פורום המשפחות השכולות? במשך שנים למדו האמנים והפנימו: מי שידבר נגד רצון השליט יועבר גיהנום ובסופו ייקרא בוגד במדינה, לא פחות. והפרנסה שלו תיפגע.

הפחד הזה חיסל אצל רבים מהאמנים את החופש להביע סולידריות עם אחרים. קחו לדוגמא את אסף אמדורסקי. כמה מעמיתיו של אמדורסקי התייצבו לצידו אחרי שקפץ ראש לתוך המחאה? כמה אמנים בולטים העלו פוסט עם דבריו של אמדורסקי ואמוג'י של לב או יד שרירית? היו כאלה, בהחלט כן, אבל רבים אחרים העדיפו להעמיד פנים שלא שמו לב שמשהו קרה. "מה, אמדורסקי אמר משהו בטלוויזיה? איזה קרוע. לא יודע, לא ראיתי". מה לעזאזל הבעיה להגיד "זה חבר שלי, אני גאה בו"? הפחד, זו הבעיה. תראו מה עשתה אימת השלטון למוקי המסכן. ויש עוד: מוזיקאים כל כך לא רוצים להתבטא נגד השלטון שהם מעדיפים לזעוק ש"מוזיקה זה מקצוע", כאילו זה לא ברור למישהו או דורש הכרה כלשהי. לצאת נגד הציבור, העיקר לא לצאת נגד השליט, לא לעורר מהומה.

מחאת התרבות של תיאטרון קליפה בבלפור (צילום: מאיה מרגית)

"אתם שלא מגלים סולידריות עם הציבור, אל תתפלאו שהציבור לא בא לתמוך בכם עכשיו ואל תופתעו אם כאשר יחלוף המשבר, הציבור הזה יעדיף ללכת להופעה של אמדורסקי"

וכך, מגיעים האמנים לבלפור כשיש להם בקשה צנועה ומבוהלת: להתפרנס, רק להתפרנס בבקשה. ענייני שלטון? זה גדול עליהם. תנו להם במה להיות מוכשרים ויפים עליה וזהו, הם לא יציקו יותר. הו הבלבול. הם מתחננים אל הקיר ולא שמים לב שהתמיכה הציבורית במאבקם הצר והמצומצם הולכת ונעלמת. כל שנות הפחד והזהירות המופרזת הרחיקו אותם מהקהל שלהם.

למען הסר ספק: כן, יש לא מעט אנשי במה בולטים ומוכרים שמתייצבים דרך קבע להפגנות בבלפור. אורנה בנאי, גרייניק ואלתרמן, הדג נחש והרבה אחרים. הם באים לבד, בלי קשר לעיסוקם בחיים, כדי להזדהות עם ההמונים שדורשים שנתניהו יסיים את אינסוף שנות שלטונו. המפגינים מחבקים אותם ומזדהים איתם בחזרה.

האנשים האלה, ששמו בצד את הפרסום והכבוד והצטרפו לאחים שלהם בהפגנות, ישרדו את המשבר. אם אתם לא נמנים עם האנשים האלה, בואו והצטרפו למחאה היומיומית. מי שלא מגלה סולידריות עם הציבור, אתם שמסרבים להבין שראש ממשלת ישראל פועל לריסוק חייכם בכוונת זדון ולטובת רווחיו האישיים בקלפי – אל תתפלאו שהציבור לא בא לתמוך בכם עכשיו, ואל תופתעו אם כאשר יחלוף המשבר, הציבור יעדיף ללכת להופעה של אמדורסקי.

דליה שימקו נואמת בהפגנת בלפור

רבקה מיכאלי נואמת בהפגנת בלפור