"שיער": השואו הכי סוחף שנראה כאן בשנים האחרונות

לא מעט מבקרים חיכו להזדמנות לנעוץ שוב שיניים בבמאי משה קפטן, האיש שלא ברור אם הוא בונה בקפדנות מתוכננת היטב את הרזומה הגדוש בתבל או פשוט לא יודע לומר "לא" לפרויקטים. כשבישרה הנהלת התיאטרון הקאמרי על כוונתה להעלות שוב, בבימויו של קפטן, את מחזמר הפולחן "שיער" השאלה המתבקשת הייתה: את מי זה יעניין? מה לישראל מודל 2015 ולמחזמר כל־אמריקאי על היפים בשנות ה־60 המטיפים בעד אהבה חופשית וסמים ונגד הגיוס למלחמה בווייטנאם?

"שיער", כזכור, הועלה בארץ פעמיים בעבר (לא כולל הפקות בתי ספר למשחק), ב־1971 וב־1991. הגרסה הראשונה הפכה את צביקה פיק לכוכב, השנייה קברה את הקריירה של כל השחקנים שהיו מעורבים בה. על פניו, הבעיה של "שיער" ביחס לקהל הישראלי זהה לזו של "גריז", "סיפור הפרברים" ו"ברנשים וחתיכות", שבתרגומם לעברית התרסקו. אלו מחזות זמר קלאסיים המדברים לקהל אמריקאי, מספרים סיפור אמריקאי ונטועים עמוק במנטליות האמריקאית. בשביל שלאגר מקומי צריך יידישקייט כמו "כנר על הגג", נוסטלגיה כחול לבן כמו "קזבלן", נאצים ונגיעות שואה כמו "קברט" ו"צלילי המוזיקה", או ארומה סאטירית חוצת גבולות מנטליים כמו "המפיקים" ו"שיקגו".

אבל משה קפטן הוא, יותר מכל, איש שיווק חכם המבין שעם מסרי אהבה ושלום לא קונים יותר במכולת ומה שיביא את הקהל העכשווי זה סלבס ומופע גדול מהחיים. לכן אין קשר בין המחזמר הצנוע, המהפכני והפרובוקטיבי של הסיקסטיז, לבין העיבוד הנוכחי עם תקציב הענק, התפאורות הגרנדיוזיות, מסכי הווידיאו ארט והכוריאוגרפיה הווירטואוזית. בפן העלילתי קפטן ויתר לחלוטין על גרסת הבמה ויצר עיבוד לגרסה הקולנועית שביים מילוש פורמן ב־1971, שהציגה סוף טרגי בהרבה.

המבנה העלילתי הקלוש הופך כאן תירוץ לרצף נאמברים מוזיקליים שהם, בפשטות, מדהימים. אם העיבוד האחרון ל"קברט" הביא לבמת התיאטרון הקאמרי את הווסט אנד של לונדון, "שיער" מביא את ברודווי. מחזות זמר התבססו תמיד על האיזון בין עלילה בשקל ושירים של מיליון דולר. אז נכון, חובבי הנוסטלגיה יתקוממו מול הגישה המסחרית המובהקת והנתק המוחלט מרוח המקור, אבל כמפגן ראווה של יכולות הפקה וביצוע זה השואו הכי סוחף שנראה כאן בשנים האחרונות.

גם הליהוק, ברובו, קולע. יש אמנם חוליות חלשות (דן שפירא שרגעי החסד שלו מעטים ומיי פיינגולד שבעיקר צורחת), אבל עוז זהבי הוא ברגר מושלם, המוכיח סופית שהכריזמה האדירה שלו חוצה בקלילות את המעבר מהמסך לבמה. חן אמסלם כשילה מתחילה חיוור וצולע, אבל משתפרת ככל שהעלילה נותנת לדמותה להתפתח. עידו רוזנברג לוקח את ווף, דמות שולית יחסית, והופך אותה בכישרון אדיר להר געש. משי קליינשטיין נשלפת משורת המקהלה לטובת סולו קצרצר, שבו היא מפגינה יכולות ווקאליות העושות הרבה כבוד לגנטיקה המשפחתית, ומפתיעה מכולם מרב פלדמן כג'יני, היוצרת יש מאין דמות כה מלאת חן שקשה להסיר ממנה את העיניים.

השורה התחתונה: תנו לקפטן יד