מחשבות של פורשת אמיצה

"מה לעזאזל אני אעשה עם התואר הזה?", אני בטוחה שלפחות חצי מכם שאל את עצמו את השאלה הזו, ובצדק. במציאות של היום, חוסר הוודאות בנוגע לאפשרות להתפרנס הוא מקור לדאגה עבור רבים מהסטודנטים. על אף שלמדתי תואר ראשון במדעי הרוח ונשאלתי פעמים לא מעטות מה בדיוק אעשה עם התואר שלי פרט ללנגב את אתם-יודעים-מה, הרשיתי לעצמי להנות מהרגע ולדחות את ההרהורים לסוף התואר. ואז הסוף הזה הגיע. ולא הייתה לי שום תוכנית בקנה. לא הצלחתי לחשוב על שום עבודה שתהיה מוכנה לקחת אנשים עם כישורים כמו שלי, שבעיניי לא היו שווים הרבה. המילים "תואר במדעי הרוח" והחשיבה הנפוצה שבלי ידע בשפת תכנות/חשבונאות/משפטים/הנדסה אין מה לעשות, הצליחה לחלחל גם אליי.

אני, שבמשך כל התואר שמחתי שהקשבתי ללב ולא פניתי ללמוד משפטים או הנדסה רק כי יש בזה פרנסה, התחלתי להבין לאט לאט שאין לי שום תוכנית ליום שאחרי. עם הזמן נלחצתי עד כדי כך שהמעטתי בערך כל הידע והכישורים שרכשתי והשגתי – יכולות ניתוח ופתרון בעיות, שיפור משמעותי של האנגלית וגם יכולות כתיבה. החששות שהתגברו הובילו אותי להירשם לתואר שני מיד עם סיום התואר כדי להשאר בחיקה החמים והמוכר של האקדמיה. אני מעריכה סטודנטים שממשיכים במחקר מתוך אהבה ותשוקה לתחום, אבל לצערי לא זה היה המקרה שלי. בכנות רבה אספר לכם שהשיקול המרכזי שהנחה אותי היה שבסופו סוף סוף יהיה לי מקצוע, אחד כזה שאפשר להגיד במילה אחת כמו "מהנדס" או "פסיכולוג".

מקץ סמסטר של השלמות (עליו לא הצטערתי לרגע), הבנתי ששוב נטיית הלב הראשונית שלי צדקה; אני רוצה לצאת לשוק העבודה, גם אם אין נישה מוגדרת שבה אשתלב על סמך התעודה שבידי. מה כל כך בוער להצטרף למערך העבדות המודרנית, תצקצקו בלשונכם? הרי גם ככה היום תואר שני הוא מקפצה חשובה למרבית העבודות. אבל חסרה לי העשייה, כזו שמחוברת למציאות וצומחת מהשטח ולא מביטה ממעוף הציפור (או מגדל השן, תלוי את מי תשאלו) מטה על העם ומנתחת את המתרחש בו כצופה מהצד. בלב לא קל, עזבתי את הלימודים לטובת חיפוש אחר משהו שהרגיש כמעט בלתי מושג. אחרי שחידדתי לעצמי מה מעניין אותי ומה אני מחפשת בעבודה, הצלחתי למצוא אחת כזו שמביאה לידי ביטוי את הידע והכישורים שלי. עד כה אני מרוצה. מי יודע, אולי בשנה הבאה אתגעגע שוב לאקדמיה.