מחתים שעון

עם כל ביקור של בן קלוק בתל אביב, נדמה כי הפעם הוא מגיע בשיא הקריירה והפרסום שלו כדי.ג'יי. ההשערה מתבדה בכל פעם, עם נסיקה נוספת במעמדו כסופרסטאר הבלתי מעורער של הטכנו. משום שהוא אינו שש להתראיין ובמיוחד על נושאים שאינם קשורים ישירות למוזיקה, קשה להבין אם הוא מודע לדיאלקטיקה הבעייתית בין עקרונותיו של הטכנו – המינימליזם והחספוס – לבין תרבות הפולחן שנבנתה סביב עירו ברלין, ובמיוחד סביב מועדון הברגהיין, בו הוא מככב כרזידנט נערץ.

תרבות הקלאבינג העירונית שמצעיד המועדון בגאווה היא אחד מענפי הכלכלה המכניסים ביותר של ברלין ואפילו מהווה את אחד מגורמיה של הג'נטרפיקציה שהיא חווה בעשור האחרון. "מובן שהפופולריות יכולה לפגוע במה שגולמי וחדש", הוא אומר. "כשהאנדרגראונד עולה מעל לפני השטח, הוא תמיד מאבד את רעיונו המקורי. אבל אני גם לא חסיד של להתבונן אחורה ולהיזכר בתקופה בה הכל היה יותר טוב. האמת היא שאני שמח שהמספרים גדלים, זה פשוט מקשה על האמנים ועל מועדונים כמו הברגהיין לדבוק ברעיונות שלהם ולא לשכוח מניין הם באים".

אז מה עושים?

"צריך לשמור על איזון – להשתדל ללכת עם הזרם ולקבל את העובדה שדברים משתנים, אבל גם לשים עין על האיכות, על ה'אמיתיות' ועל הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי הדברים. אבל כמו שאני רואה את המצב – האמת, האהבה והזיעה עדיין שם".

קשה מאוד להבין היכן עובר אותו גבול דק בין מה ש"אמיתי" ומה שאיננו "אמיתי", כאשר חלק ניכר מהתקשורת בין הדי.ג'יי לבין מעריציו אינה מתקיימת כבר על הרחבה אלא בעמוד הפייסבוק של אותו אמן. הרעיון עצמו לעיתים כה מובן מאליו, עד כי אף אחד לא נדרש לעובדה שעד לפני פחות מעשור הכלי הזה לא היה קיים. בעבר, בשביל לעקוב אחרי די.ג'יי שהיית אוהב, היית צריך להיכנס לאתר שלו, אם בכלל היה כזה, ולהתעדכן. ובכל מקרה, התקשורת הייתה במינונים קטנים בהרבה ממה שהיא היום. למעשה, עמוד הפייסבוק של האמן מאפשר לבליינים לחוש שהם בקשר בלתי אמצעי עם אותו די.ג'יי ושהם לוקחים חלק פעיל במסיבה, או לפחות בהוויה הבלתי פוסקת של עולם הקלאבינג, גם אם הם יושבים בביתם.

העמוד של קלוק בפייסבוק פעיל במיוחד ובו מוכרזות כל ההופעות הקרובות שלו, כאשר לאחר כל אחת מהן מופיעה תמונה, כמעט תמיד באותו פריים קבוע שמזכיר את התיאורים התנ"כיים של מעמד הר סיני. "עברתי תהליך בנושא – בהתחלה הייתי מאוד אנטי לדבר הזה, מודה קלוק. "היום, אני חייב להגיד שאני מאוד אוהב את פייסבוק ואינסטגרם. הם מאפשרים לי לשלוט בכל מה שאני מוציא החוצה ובמה שהופך לציבורי. זו דרך מאוד ישירה ואישית לתקשר עם הקהל ועם המעריצים".

בניגוד לאמנים רבים שנותנים לגופים חיצוניים או ללייבל אליו הם מקורבים להפעיל את עמוד הפייסבוק עבורם, קלוק מפעיל את העמוד שלו באופן אישי. "אנחנו כאמנים כבר לא ממש תלויים יותר ביחסי ציבור, בראיונות, בעיתונות או בפלטפורמות אחרות. אנחנו יכולים לעשות את זה בעצמנו. אני מאוד אוהב להיות אחראי על זה. זה מרגיש לי כמו יומן המסע שלי מסביב לעולם".

למרות סימני השאלה הקשורים בלגיטימציה של הפעילות הפייסבוקית המסיבית שלו או בתמיכה בתהליך המסחרי שעובר על הטכנו ועל גיבוריו, קלוק בראשם, צריך לזכור שהוא לא זכה למעמד זה בחינם. הנוכחות הכובשת שלו, האהבה הניכרת של הקהל, המגוון המוזיקלי הרב והסטים הורסטיליים שלו, הם לא עניין מובן מאליו. גם לא הסטים הארוכים, בני ה-10 שעות ומעלה שהוא מנגן כאשר הוא משובץ לסגירת הברגהיין, דבר שקורה לעיתים די קרובות ומקפיץ את כל הקלאברים הברלינאים לעמוד בטור הארוך בכניסה למועדון בראשון בערב. "לפעמים כבר יותר מאתגר אותי לנגן סט קצר מאשר ארוך, כי אז אני צריך לדחוס את כל מה שאני רוצה להגיד בשעתיים, בעוד כשבסטים ארוכים אפשר להירגע ולמצוא את הקצב האמיתי. אני חושב שאת התכונות היותר טובות שלי אני חושף בסטים ארוכים ועמוקים. כשיש לי זמן, אני לא באמת צריך לעשות כלום כדי להתרכז בזה. ברגע שזה קורה זה פשוט ממשיך לזרום מעצמו".

בין הסטים הארוכים לתיעוד המסעות שלו, לקלוק נשאר פחות זמן להיכנס לסטודיו וליצור מוזיקה משל עצמו. מה שפעם היה הכרחי לדי.ג'יי שרצה לבסס את מעמדו נראה היום כמו כרטיס ביקור הפותח שערים ונדחק לאחור לטובת ההופעות. "זה בהחלט החלק הקשה", הוא מודה. "למצוא זמן זאת מותרות כרגע באופן כללי. אבל עכשיו אני מנסה להתארגן מחדש בצורה שתאפשר לי להיות יותר מרוכז בצד היצירתי שוב. אני מחכה בקוצר רוח להיכנס לסטודיו שוב".