"מטכליסטים" היא ליטרלי סדרת חייו של ערן זרחוביץ', באופן שבו היא מבוססת על חוויותיו כשק"מיסט בסיירת מטכ"ל, אבל בעיקר כי זו סדרה שכותבת את הלוזריות הישראלית ואת תסביך הגבריות המיליטריסטי שלה. זאת קומדיה, והיא לא פורצת דרך, אבל היא מפרקת את ההיבריס הצה"לי טוב יותר מכל סדרה לפניה
עונת החורף של yes ממשיכה לספק תוצרים מלהיבים: אחרי "ילדחרא", העונה החדשה של "בלאדי מורי" והדוקו המרגש על קורין אלאל – מגיע מה שאמור להיות רגע שיא אפילו בעונה חזקה למדי: "מטכליסטים", הקומדיה החדשה של ערן זרחוביץ' (יחד עם מויש גולדברג ואילן שפלר), שעלתה השבוע.
זו סדרה שמשכה תשומת לב רבה, ובצדק – זרחוביץ' הוא היום אחד הכוחות העולים בתרבות הישראלית. מי שהחל ככותב ב"ארץ נהדרת", הפך לימים לאחד הסטארים המובהקים שלה – המשיך ל"מסודרים" ול"פרלמנט", שיחק בסרטים, אפילו הפך לקומיקאי שממלא אולמות תוך כדי תכנית הרדיו הנהדרת שלו עם שרון טייכר, שמפה לשם איתנו כבר יותר מ-20 שנה (בגלגולים שונים).
>> היהודים באים: מפחיד פה, מפחיד שם, ובארץ נהדרת רוצים מסיבה
>> פצצה גרעינית: העונה השניה של "פולאאוט" היא כמעט כל מה שחלמנו
אבל עם כל הכבוד לכל הפרויקטים הללו, "מטכליסטים" היא סדרת חייו של זרחוביץ', פשוטו כמשמעו. סדרה שמבוססת על סיפור החיים האישי של הקומיקאי, ששירת בצבא בערבוב שנשמע כמו בדיחה של כותב שנון אבל התרחש במציאות: שק"מיסט בסיירת מטכ"ל.
במוקד הסדרה עומד ברוך סנדו (שמגולם ע"י זרחוביץ'), רס"ר מבוגר עם עבר מהולל ביחידה הכי מדוברת ושושואיסטית בצה"ל, שנמצא על סף פרישה – אבל מתעקש להיאחז בעבר שלו. תוך כדי השירות, הוא בונה סביבו עולם מדומיין לחלוטין – בסיס פתוח (שהוא מספר שהוא סגור), קריירה כ"פרויקטור" (למרות שהוא רס"ר), ובעיקר תדמית ווסאחית של לוחם עז (שמאחוריה מתחבא רומן מחוץ לנישואים). העולם מתחיל להתערער כשהבן שלו, רני (אמיר טסלר), מתגלגל בדרך לא דרך ליחידה – והופך לשק"מיסט שלה.
סוד הקסם של "מטכליסטים" מתחיל בפער שלא מעט סדרות ויצירות של השנים האחרונות הביאו למסך, הפער הכמעט בלתי נתפס בין צה"ל ההירואי, המסוקס, החסמב"אי שאנחנו שומעים עליו מפיו של ניר דבורי, הצבא של "תדע כל אם עברייה" ו"לא מפקירים פצועים בשטח", לבין הצבא כמו שהוא באמת, שמורכב (ברובו) מאוסף חיילים משועממים שמחפשים להעביר את הזמן, עסוקים בכלום ומכינים טבלאות ייאוש עם ציורים של מיקי מאוס (ככה זה כשאתה משרת בקריה).לא מעט סדרות ויצירות עסקו בכך, מ"אפס ביחסי אנוש" (שבעיניי הגדירה את הז'אנר), "האחיות המוצלחות שלי", "המפקדת", "שישו ושמחו" ואפילו העונות השלישית והרביעית של "השיר שלנו", כולן התעסקו בפער הזה, בתיאור הצבא האיקוני כבנוי מבסיס רעוע ודי רקוב, בעולם ציני קטנוני שמורכב מנייר משרדי.
"מטכליסטים" היא הסדרה הכי טובה שראינו עד כה על "פייק צה"ל" (אם להשתמש בשם שכרגע המצאתי). היא משתמשת במיתוס, רק כדי למשוך את השטיח מתחת לרגליו. הדוגמא המובהקת היא ההערצה הנרגשת של סנדו ל"מבצע יונתן" של מנחם גולן, הסרט ההירואי שהציג את צה"ל ואת סיירת מטכ"ל בשיא כוחם."מבצע יונתן", שיצא בשנת 1977 (שנה בלבד לאחר מבצע אנטבה) היה סרט מושקע מאוד, שהופק גם בשיתוף פעולה עם חיל האוויר וממשלת ישראל, כי הוא הציג את מדינת ישראל כמו שאהבנו לצייר אותה: ממזרית, הירואית, כזו שתעשה הכל למען אזרחיה, כפי שהתממש במונולוג ההוא של יוני נתניהו המגולם על ידי יהורם גאון: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".
זרחוביץ' מפוצץ את הבלון הזה: כשסנדו עושה את המונולוג, הוא עומד ליד מטוס דמה, בתרגיל חפיפניקי שנועד לדמות חטיפה (וכמובן משתבש בדרך הכי ישראלית שיש). כלומר, הוא מגלה את האמת מאחורי הססמאות היפות והוואסחיות – בסוף, הכל מבוסס על אנשים שפחות חושבים על "ערכי צה"ל", ויותר על השאלה "מתי לעזאזל הולכים הביתה". המוזיקה של "מבצע יונתן" מלווה גם את הסדרה – אבל אם בסרט היא ליוותה פעולה חשאית בעורף האויב, כאן היא מלווה את היום יום אפור של בסיס בפתח תקווה. יחי ההבדל.
חוץ מזה, מדובר לגמרי בסדרת ניינטיז. כן, הגעגוע לשנות התשעים כבר הפך לקלישאה; ובכל זאת, בסדרה הזאת, הקלישאה הזאת מרגישה כל כך טוב. הבחירות המוזיקליות (המעולות), הרפרנסים הקטנים בכתיבה והאווירה הכללית קולעים בול – אפילו ברמת העלילה והזמן שלה. שנות התשעים הרי היו השנים שבהן השלינו את עצמנו שכבר לא צריך צבא – השנים של תהליך השלום (שהמשיך גם אחרי רצח רבין) והמקום ההולך וקטן שתפס צה"ל בחיים של כולנו; עד שזה התפוצץ בגדול עם תחילת המילניום.
יותר מכל זו פשוט סדרת לוזרים מושלמת. היא מרפררת לכל מיני מפסידנים גדולים בעבר – מדמות האב של וודי אלן, דרך ג'ורג' קוסטנזה (אמנות השקר כמקצוע), אפילו סממנים של לארי דייויד יש בדמות של ברוך סנדו. גם הבן, רני, הוא לוזר מסוג אחר – מישהו שמראש היה בתחתית סולם הדרגות, אבל מנסה לטפס עליו בעזרת הומור (והוא הדמות שהכי התחברתי אליה, באופן טבעי). זאת סדרה שכותבת את הלוזריות הישראלית ואת תסביך הגבריות שלה, בצורה הכי טובה שראיתי עד כה.
יש כאן גם לא מעט הברקות ברמת הליהוק – מאמיר טסלר, מטאור בן 20, שמככב בתור רני סנדו; לירז חממי ההורסת שמביאה אותה בעוד תפקיד גדול אחרי הפריצה ב"מנאייכ"; טליה ברטפלד שכובשת את המסך בקלילות, ובתפקיד ה"יציאה" מופיעה ענת ריבלין, עורכת לשעבר ב"ארץ נהדרת" שעבדה עם זרחוביץ' בעבר ובסדרה מתפקדת כאשתו, שקוראת בדייקנות דרך הבולשיט המתוחכם של בעלה המטכליסט-עאלק.
"מטכליסטים" יוצאת לאוויר בעיתוי לא מקרי. אחרי סיומה של המלחמה, גל של סדרות צבא וביטחון שוטף ועוד ישטוף אותנו. הרוח הישראלית עדיין אפופה במיליטריזם (ובטראומה) שהביאו איתן שנתיים כל כך קשות, אבל אולי המסך הזה קצת מתחיל לרדת, וזה אולי הזמן גם לעיסוק קצת יותר ביקורתי בצבא. "מטכליסטים" לא מתיימרת להיות יצירה פורצת דרך. היא קומדיה, וכזו שיודעת להצחיק, בדיוק כמו שזרחוביץ' יכול.אבל בדרכה העוקצנית והמלבבת, היא מצליחה להנכיח את הפער הגדול והזועק, שבמידה רבה הכתיב את חיינו גם בחלקים פחות מצחיקים: הפער שבין ההיבריס המטכ"ליסטי למציאות האפורה. לפעמים האמת הזאת עובדת הרבה יותר טוב מכל נאום חוצב להבות של יהורם גאון.